BE FOOD- BE GOOD

ביקור לא טבעוני ב-BE FOOD

מעדניה / בית מאכל טבעוני חדש

לא על הממולא לבדו - הויטרינה הצבעונית משהו

 לפני כחצי שנה עברתי דירה לאזור הצפון הישן של תל אביב. השכונה הבורגנית שהתהדרה בעיקר בסניף ארומה ליד בית וואלה, שהפך עם הזמן למעוז ה"לחם ללא גלוטן" שאני עוד יכולה לסבול, התחילה לשעמם אותי. חיפשתי אטרקציות קולינריות, ובעיקר חיפשתי דרך להפסיק ולהזמין אוכל ממקומות מרוחקים בעיר, ולמצוא לי משהו לשעת צהריים שיהיה זול, נגיש ובעיקר אפשר להגיע אליו בכפכפים ולא להמתין 90 דקות לשליח. ואז א' חברתי המופלאה שאוכלת הכל לקחה אותי למקום שנקרא befood, או יותר נכון מעדניה שמתהדרת באוכל טבעוני ואורגני. נשמע מדליק, למרות שהמילה טבעוני ואורגני בצירוף עם "מעדנייה", עושה לי אסוציאציות של בית מרקחת. 

שתינו אוכלות בשר סטנדרטיות ועל כן היה מעניין לבדוק אם המקום יכול לספק גם את חשקיהם של אנשים פשוטי עם כמונו.
אני חובבת מעדניות, ומסוגלת לבלות שעות שלמות בטעימות של מיני גבינות וזיתים ורטבים הום מייד...ובעיקר של כל דבר שומני, עתיד כולסטרול ולא בריא בעליל.

הגירסה להמבורגר - מפתיעה משהו

מנת טייק אווי ממוצעת.. 

מסתבר שגם לבעלי המקום צמד המילים "אורגני טבעוני" כהגדרה למעדנייה, הזכיר קצת את תום סוייר בבית היתומים בתור לחלוקת אוכל, לכן הם החליטו להפוך את התצוגה למגרה במיוחד. לא עוד ריח של בתי טבע ותמציות צמחים אתריות! אלא ריח בישולים של אוכל ביתי, ומאפי לחמים שלא יביישו גם את רולדין...טוב הגזמתי קצת...

 אין מה לומר שהאוכל נראה מגרה, הצבעוניות, הריחות הבשרניות של הקציצות או השמנמנות של הממולאים. עשו לי חשק לא פחות מאיזה פולקע על אורז שמנוני במסעדת פועלים. - הייתכן?!!!

אם כן, בנוסף לאוכל הטבעוני עליו תקראו במדור נפרד, ישנן כמה מנות נטולות גלוטן לקהל המתאים דהיינו: לא לחולי צליאק רגישים מאוד, מכיוון שמשטחי ההפרדה אינם סטריליים, אך בהחלט מתאימים לכאלה בעלי רגישות נמוכה , או לנמנעים מגלוטן מכל מיני סיבות אחרות.

המבורגר בקונפיגורציה טבעונית

חובבי הממולאים (כמוני) יהנו מעגבניות ממולאות ובצלים במילוי אורז להם קוראים במקום "עטופים", מדובר במנה מכובדת ביותר (4 ממולאים בצלחת) ומחירה 48 ₪, או 4 קציצות דשנות., ובואו נאמר, שהיה לי טעים, חמים, הזכיר לי את הממולאים של סבתא, ואפילו נשאר לי קצת בצלחת לארוחת הערב. את העטופים / הקציצות מקבלים על מצע של אורז מלא / אטריות וירקות / קינואה וכד' או ירקות מאודים ובתוספת של אנטי פסטי - בהחלט מנה משביעה.  א' לעומתי לא התלהבה כל כך מהמנה אבל מצאה נחמה מפתיעה בכריך מלחם כוסמין דחוס שהיה עמוס לעייפה בשתיים מאותן קציצות ירק שבעצם הפכו להיות המבורגר בקונפיגורציה טבעונית והצליח להשביע גם את א' הרעבה תמידית! מחר הכריך - 28 שקל. שווה כל שקל!

את הכל שטפנו במיץ ירוק רווי תרד, חסה ומיני עשבים שגם הוא הצליח להפתיע  (אל תקמטו את הפרצוף - באמת שהיה טעים).
ומה עם מתוק?

לרגישים לגלוטן אשר מסוגלים לעכל קמח כוסמין (ויש מעט כאלה, אך הם קיימים) אני ממליצה על מאפין הכוסמין (העטוף בנפרד) אשר נאפה יחד עם ממרח שקדים שמאוד מורגש בטעם. מדובר במאפין בריאות, טעים להפליא...אני מודה שרצתי לקנות עוד. מחירו 12 ₪, שזה לא מאד זול יחסית לגודלו הקטן, אבל בואו נאמר: כשאין אופציות אחרות בנמצא, ובמיוחד לנו, שלא יכולים לרדת על כל קרואסון יבשושי בבית קפה, מדובר באופציה מוצלחת במיוחד..גם אם מעט יותר יקרה. אגב בתפריט שלהם ישנו סימון ברור לגבי המנות ללא הגלוטן, וכמו כן לערך הקלורי.

יש שירות משלוחים- לעצלנים ולמתגוררים רחוק

אבן גבירול 151 תל אביב

0779344770

אויר הרים צלול כיין - עשור לפסטיבל היין בירושלים

מאת חגית מנדס

כולם היו שם. פסטיבל היין בירושלים. צילום: אילן הרמתי

כבר עשר שנים שמתכנס לו פסטיבל היין של ירושלים בגן הפסלים של מוזיאון ישראל. אחד המקומות הקסומים שהאוויר בו צלול, היופי מציץ מכל עבר וכשהשמש שוקעת ושולחת אליו קרניים אדומות, המחזה פשוט מרהיב. פסטיבל היין של ירושלים הפך, ובצדק, לסמן הימני של אירועי היין בישראל. מדי קיץ, מזה עשור, מתכנסת תעשיית היין כולה לרצף של ערבים נפלאים של מוזיקה, אוירה ותפארת התוצרת המקומית.

השנה בציינו עשור, רשם הפסטיבל מספר שיא של כ-70 יקבים מציגים. היו שם גדולים, בינוניים וקטנים. היו אדומים, לבנים, סמוקים וגם שיכר דובדבנים!!! 

לרגל עשור לפסטיבל, החליט מוזיאון ישראל המארח לשלב בכרטיס הכניסה לפסטיבל גם כניסה לתערוכת הדגל "הורדוס" במוזיאון. כמחווה לפסטיבל והמשתתפים בו, השאיר המוזיאון את שעריו פתוחים עד לשעה 23:00 מדי ערב ואפשר כניסה חופשית למבקרים בפסטיבל גם לבקר בתערוכה המרתקת. דוברת המוזיאון, שקיבלה את פנינו ולקחה אותנו לסיור בתערוכה ציינה כי זו אחת התערוכות המושקעות ביותר בתולדות מוזיאון ישראל. אני חייבת להודות שהדבר בהחלט ניכר בתערוכה שמצליחה לשחזר לחלוטין את תקופת הורדוס ולקחת את המבקרים אחורה בזמן. 

עוד סיפרה לנו הדוברת, כי לאורך הקיץ ימשיכו להתקיים ערבי מוזיקה יין ובירה בגן הפסלים של המוזיאון. המלצה שלי - לכו על זה!

הורדוס - שחזור חלקת הקבר וארון הקבורה שנמצא מנותץ בהרודיון

קסס של אור כבר בכניסה לפסטיבל

אז למה כל כך הרבה אנשים נוהרים לפסטיבל היין בירושלים? הרי את היין ששותים שם אפשר לשתות ביקבים, במסעדות, בברי היין האופנתיים וגם בבית... אז זהו, שליין יש טעם אחר כשהאווירה קסומה. יש משהו בשילוב של אוויר ירושלמי, אמנות ושעת בן ערביים שפשוט משדרגים את חווית היין בכמה רמות. כבר בכניסה לתערוכה מקבל את פני המבקרים פסל שלוכד את קרני השמש האחרונות של היום באופן קסום ומכניס את כולם לאווירה.

ממש ליד הפסל הזה, מקבלים את הכוס לטעימות. מהנקודה הזו אפשר לתצפת על כל שטח הפסטיבל. גם אחרי שהשמש שוקעת זה פשוט מחזה מרהיב. בין הפסלים זרועים להם ביתנים, חלקם מעוצבים יותר וחלקם פחות, אבל כולם יחד מייצגים את תפארת תעשיית היין הישראלית, שאני באופן אישי מאד גאה בה. בין היקבים שהציגו היו: רמת הגולן, אמפורה, טפרברג, יתיר, תשבי, רקנאטי, כרמל, טוליפ, צ'ילאג, דלתון, שילה, עמק האלה, הרי גליל, קדש ברנע, יפו, הר אודם, גוש עציון, בן חיים, לוריא, מוני, רות, הר ברכה, פלטר, קטלב, פסגות ועוד...

יקבי כרמל כבכל שנה מקדמים ראשונים את פני הנכנסים עם הביתן המרשים שלהם. לא כל היקבים מוזגים יינות דגל, אבל כרמל לא ביישו את הפירמה ומזגו את המדיטרניאן המצוין לצד שיראז ופטי ורדו נפלאים של יתיר. מדיטרניאן 2009, בלנד מרשים של שישה זנים ים תיכוניים: קריניאן, מלבק, פטיט סירה, פטי ורדו, שיראז וויונייה. יין מורכב, בעל גוון עמוק וגוף מלא, מאד מתובל ואלגנטי. השיראז המופלא של יתיר הוא לא שיראז אופייני בארומה שלו. מי שרגיל לפירותיות המתפרצת בשיראז באף של השיראז שלו, יריח כאן דווקא תבלינים ובשר מעושן. טעמו עשיר מאד והוא עגול ומלא. אחד היינות המרשימים בתערוכה ללא ספק.

הביתן של כרמל, כמו בכל שנה, ממש בכניסה לתערוכה

כרמל עם תצוגה של יינות זוכי פרסים

יתיר, שיראז 2008, אחד הפייבורטים שלי בתערוכה

בלתי אפשרי לכתוב פה על כל יין שטעמנו ולכן אציין כאן את אלה שממש בלטו לטעמי בפסיפס היקבים שלכל אחד מהם סגנון שונה. סירה רזרב 2011 של יקב טוליפ, כבכל שנה הוא יין משובח, בעל גוף מלא, פירותי להפליא עם נגיעות קפה ושוקולד, עם ארומות של פירות יער בשלילם והגוון שלו פשוט כובש.

הבלאן דה נואר של אמפורה הצליח לחלוטין לעורר בי עניין, על אף שאינני חובבת הז'אנר הזה, אהבתי את היין הזה. בלנד מעניין של קברנה סוביניון, מרלו וקברנה פרנק, שמייצר יין ייחודי שנע בין לבן לרוזה. קליל וקייצי.

ה-T2 של רמת הגולן הוא יין מפתיע. סגנון פורטוגזי, זנים ייחודיים שכמותם עוד לא טעמנו ביין ישראלי - טוריגה נסיונאל וטינטה קאו. יין לא מחייב, כייפי ומוכן לשתייה. בערב עם חברים או לאיזה ברביקיו הייתי לוקחת אותו בלי לחשוב בכלל.

יקב רמת הגולן השיק בפסטיבל "בבכורה עולמית" כפי שאמר לי המטעים, את גמלא השמורה קברנה-מרלו 2011. יין מאוזן, לא כבד ונהדר לשתייה כבר עכשיו. לא ידעו עדיין להגיד לנו מה יהיה מחירו ולכן קשה להעריך עד הסוף באילו הזדמנויות הייתי מוזגת אותו ולמי.

רמת הגולן - גמלא סירה וגמלא השמורה קברנה-מרלו

שיכר דובדבנים של הר אודם, לא נשארה אף טיפה!

אחרון, אבל בהחלט חביב מכל הוא יקב הר אודם, שהסירה הנפלא שלו פשוט כבש אותי. נכון, בטח כבר ניחשתם שאני באמת אוהבת סירה (גם שיראז), אבל היין הזה פשוט היה חוויה. עמוק, מלא, עשיר וטעמיו הסגולים פשוט מתפרצים. לקינוח, מזגו לי את הטיפות האחרונות של שיכר הדובדבנים שלהם, שהפתיע אותי באמת. נאמר כך, לא סתם נגמר!

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מחכה כבר לפסטיבל הבא. מזל שעוד מעט אירועי הבציר וראש השנה, הכוס שלי וודאי לא תישאר יבשה.

צ'יקן קאנג פאו!

ביקור טבעוני ב"התרנגול" ביפו

התרנגול. צלם אני לא

יש מקומות שתופסים אותך מיד כשאתה נכנס אליהם. כצפוי ממשפט פתיחה שכזה, התרנגול הוא מקום שכזה. מקום קטן וחמוד עם השלט המבטיח בכניסה "מסעדת שף פועלים", מדפים מלאים בבובות של סוכריות פז, ציורים עצמאיים ויפים על הקירות,כיסאות מסוגים שונים סביב השולחנות וריח של לחם שעכשיו נאפה באוויר. ועוד לא התחלנו לאכול.

תרנגול היא מסעדתם של רועי אברהם, שהספיק לבשל לפני שפתח אותה בעשרות מסעדות ירושלמיות, ונעמה פניכל, צלמת וקונדיטורית שאחראית על עיצוב המקום. אנחנו כאן לכבוד ערב טבעוני שנערך אחת לחודש. בחודש הבא המנות, ברובן, לא יהיו דומות, כך שהביקורת הזו מעט חסרת ערך, פרט לעובדה שהיא בכלל לא . כי מה שהמקום עושה באוכל, הוא יעשה בכל מנה. ומה שהוא עושה זה תענוג מפתיע, בהיעדר מילים טובות יותר.

pez. אני אוהב

וואו ועוד פאו וואו 
התחלנו עם מרק שקדים וסלט ירקות עם גרניטה אבטיח. אני לא ממעריצי האבטיח עם שום דבר ובולגרית נראית לי תמיד כמשהו שמוסיפים בשביל שהשיכורים ירגישו שהם אוכלים ארוחה מלאה, אבל הסלט הזה ניפץ לי כל מה שידעתי על הפרי הקיצי. אני מנסה לחשוב על מילים אבל כל שיוצא לי זה וואו. פאו, וואו ועוד פאו וואו. הסלט הורכב מעגבניה, מלפפון, גרעיני חמניה, חסה וזיתים. בלי בצל, כי רועי כנראה יודע מה ילך עם הברד אבטיח קפוא שהקיף את הסלט והשתלב איתו כל כך טוב. המתיקות הייחודית של האבטיח עם המליחות והמרירות של הדברים מסביב בשילוב הקריספיות של הגרעינים יצרו בדיוק את מה שאני מתאווה לו במסעדה- חגיגה לא מוכרת של טעמים.

סלט ירקות עם גרניטה אבטיח.

כרגיל, קודם אני אוכל ואז נזכר לצלם 

ואז מצלם תמונה הכי לא מגרה שיש. 

והיה מעולה דווקא

מרק השקדים הקר היה לנו מעט שומי מדי, אבל חתיכות הקרוסטיני שצפו בו עם ממרח האפונה עליהם היו המשך מעולה לסלט- טעים ועם נגיעה של משהו לא מוכר. נישנשנו איתו מן הלחם שנאפה קודם וגם ממנו עפנו. רכות מרהיבה, מעט סומק ותו לא. בצד טחינה מצויינת, דווקא בלי תיבולים מפתיעים וסחוג חריף כאש הגיהנום שהורדנו עם בירה קוזל המצויינת.

יאללה, עיקריות בהתלהבות. ריזוטו דלעת, זעפרן ותרד עם חלב קוקוס ופיצוחים היה מעט מר מדי, למרות הדלעת, ויחסית מוכר, אבל הסלק צלוי ממולא קינואה, פטריות ואגוזים לצד מנגולד מוקפץ עם זיתים וקרם סלק היה אותו תענוג מהפתיחה. 
הסלק היה מתוק ומדויק המילוי היה חגיגי, מתפצפץ ומלא טעמים מעניינים והפאו וואו חזר לבקר.

סלק ממולא. יש! זכרתי לצלם

לקינוח הלכנו על צלחת ממתקים טבעוניים. גם כאן חזר העניין של משהו קטן נוסף שמפתיע. למשל, עוגיות בוטנים עם צ'ילי שעולה ככל שהעוגייה נותרת בפה, פאדג' שוקולד מרהיב עם פקאן וצנובר ועוגיית תמרים קשה שהמילוי שלה-גלידת קסיס רכה, מאזן את הקושי ליצירת עוגייה מופלאה. בסיכומו של, ארוחה חגיגה שדיברנו עליה עוד ימים אחר כך. כן, לא רק אני, גם זו שאוכלת בשר לפחות פעם ביום.

בימים רגילים יש פה אוכל עם בשר, אבל כמעט כל הזמן יש משהו מיוחד- הקרנות סרטים עם אוכל שקשור לסרטים, ארוחה פסיכדלית המורכבת מאוכל בצבעים , ובכן, פסיכדליים,ועוד כל מיני ששווה להיות חברים שלהם בפייסבוק כדי לדעת.(חפשו:התרנגול מטבח עם ביצים)

אה, והקטע של פועלים- אף מנה לא עולה יותר מ64 שקלים (הסלק) ורובם נעות סביב ה38 שקלים.הכי לא קורע כיס.

לפני שיצאנו רועי נתן לנו לטעום תפוח ורדית. מין פרי שגדל בחצר של אימו עם מרקם של תפוח וטעם של מי ורדים. טעים לאללה, ובדיק כמו רוב המנות פה- בחיים לא טעמנו דבר כזה.

התרנגול, שארית ישראל 4 יפו 03-7444332

א-ה 08:00 ועד אחרון הלקוחות יום ו' 08:00-17:00   שבת 10:00 ועד אחרון הלקוחות

להתאהב בסמוראי

ביקור במינאטו - פנינה יפנית קטנטונת בהרצליה

סושי הפך  בשנים האחרונות לפיתה עם שניצל.  כולנו אוכלים סושי אחד לשבועיים לפחות, זה כבר זול, מהיר ולפעמים זה סתם. פה ושם חובבי הסושי האמיתי משקיעים בעצמם ומתפנקים בסושי איכותי ויקר אבל רוב הסביבה שלי מפרקת 2 רולים בג'פניקה או בסושייה וסוגרת את הפינה.

בהרצליה פיתוח בין כל המקומות עמוסי ההייטק וזוללי העיסקיות לבין מתחם מקס ברנר רווי הזועטוטים והאמהות העייפות, ישנה מסעדה בשם "מינאטו", כשרה אמנם, אבל מקדשון לאוכל יפני, סושי ודגים. והיא מדהימה.

הבעלים – השף אקי סאן – יפני אמיתי - וכן, אני מודה שבצורה הכי בנאלית שיש, זה חשוב לי. פתח לעצמו מקום מדוייק, שקט או יותר נכון של שלווה, משהו במקום הזה השרה עלי שלווה. אולי זה המבט החודר של השף שהביט בנתח הדג ובמיומנות בצע ממנו פיסות מושלמות של סשימי, מה שגרם לי לבהות בו בערגה קלה. 
יש משהו בגבר יפני עם דג ביד וסכים ביד שניה ששולח אותי לכל הסרטים היפנים עם הגברים הסמוראיים הקשוחים האלו.. 
מעניין אם אמא שלי הייתה מסכימה...

טאפאס בר יפני? מתברר שכן

איזאקאיה הוא בר בסגנון יפני, המגיש משקאות אלכוהוליים לצד מגוון מנות יפניות קטנות המלוות את השתייה. השם "איזאקאיה" מורכב מהמילה "אי" שמשמעותה "לשבת ומהמילה "סאקאיה" שמשמעותה "חנות לממכר משקאות חריפים".
ככה נפתח התפריט של מינאטו. וזאת כדי שתבינו שפה לא תקבלו מנות ענק אלא מנות לחלוקה. כמו בר ספרדי רק יותר מוקפד.
התפריט די גדול ועשיר ועלול לבלבל ולמרות היות המקום כשר, מצליח השף אקי סאן למצוא כמה דגים שיהפכו את התפריט לצבעוני ומעניין כמו אלבאקור – טונה לבנה, פרידה וכד'.

בחייאת בואו נאכל, נהייתי רעבה שוב.

כל אחד והרעל שלו

נס כד הסאקה

לארוחה הזו הגעתי בטו באב עם אמא טריה. בתחילת הארוחה קירין - בירה יפנית וקנקן סאקה חם והזעטוט הטרי ביקש סימילאק. כל אחד והרעל שלו.
 ותקשיבו.. הכד הזה ליווה אותי לאורך כל הארוחה. אין לי מושג איך אבל הוא פשוט לא נגמר! אולי זה נס רווקות של ט"ו באב או..משהו כזה

פתחנו בצלוחית חמוצים מדהימה של מקלות תפו"א וגזרים במירין ושומשום. והתחלנו לאכול

טונה טטאקי ספיישל, טונה צרובה במחבת מוגשת עם אבוקדו, אספרגוס, בצל סגול ברוטב הדרים, מעוטר ברוטב מיונז וואסבי (65 שקל) הייתה מנה כיפית, עוקצנית בטעמים בעיקר בגלל הרוטב.

פירי קארה יאקי"- קוביות של דג דניס צלויות בתנור עם רוטב מיונז מינאטו (68 שקל), הלוק נראה מוזר בהתחלה אבל באיזשהו שלב תמצאו את עצמכם תרים נואשות אחר דרך לספוג את הרוטב המטורף הזה ומתלבטים האם יש מנת לחם במסעדה יפנית (יש?). מנה מצויינת. נתחי הדג שומרים על עסיסיות בתוך אותו רוטב סמיך ומשובח .

קינוקו איטאמה - תערובת פטריות מוקפצות במחבת ברוטב יפני מיוחד על בסיס סויה, מירין ובצל (38 שקל) מנה חביבה ולא יותר.

ספיישל של נתחי פארידה במעטפת קורנפלור מטוגנים בשמן עמוק שהיו מעט מלוחים בעיני אבל חוסלו ע"י הפרטנר.

קערית גדושה בטרטר המאצ'י (יילו טייל) עם ספייסי מנגו, פתיתי טמפורה ובצל ירוק – מנה מעט לא סטנדרטית לאור הטרטר שאנחנו מכירים. כאן הדג נקצץ דק דק והופך למין עיסה של דג טרי ומשובח שמקבל את הטעמים שלו מהמנגו הספייסי ואת המשחק המרקמי שלו מפתיתי הטמפורה הפריכים.

ורול סושי "מידורי" שכלל טמפורה של תרד, אספרגוס ומיונז (38 שקל).

כמובן, כמו כל מקום אסייאתי, הבעייתיות מגיעה בקינוחים (די כבר עם הטפיוקה!) או במוסיקה. אז לא לקחנו יותר מידי סיכונים וניסינו מנה של פטיפורים חמודה שסגרה פינה.

נס או לא, המקום פשוט נכון. טעים. מדוייק. בלי גרנדיוזיות ובלי רעש. שווה כל ביס. לחובבי איכות בלבד כי זו לא ארוחה של 200 שקל .

מינאטו, המנופים 8, הרצליה פיתוח, 09-7731703.

http://minato.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=16&Itemid=22&lang=he

לפנק לפנק לפנק

לפנק לפנק לפנק

סלביו - ביסטרו חדש בירמיהו

זוכרים את יוטבתה? טוב נו.. אני יכולה להתעלם ממנה אבל היא עדיין שם. בכל מקרה, מי מאיתנו לא חווה את המקום הזה לפחות פעם אחת ? את אותן מנות ענק רוויות קישוטים ורטבים (שנים היו לי סיוטים שהררי אלף האיים רודפים אחרי), את הטוסט העצום או הסלט יווני והשייקים שאז היו אטרקציה. ישראליות בשיאה. מנות ענקיות ועמוסות.
למזלנו (ובאמת למזלנו) קצת השתנו הדברים והיום אנחנו מבינים קצת יותר שלא צריכים להעמיס לנו הרים בצלחת כדי להנות. פשוט צריך את זה בכמות הנכונה ובעיקר באיכות הנכונה ואז ההנאה מושלמת.
מצד שני לא פעם נתקלתי בקמצנות כזו  שממש הייתי צריכה לחטט במנה כדי למצוא את הבשר / הדג.

השף הפלרטטן עם הגדולה
בירמיהו באמצע כל הבאלאגן הקבוע, ליד כל החומוסיות והמקומות שמתחלפים להם בקצב, לא רחוק מ"fu" שגדלה לה בטירוף. פתחו מקום בשם "סלביו". מין ביסטרו גדוש מנות שמקבל השראה מהמטבח הצרפתי אבל גם נותן מנות למטבחים אחרים כמו הדרום אמריקאי. אני רק יכולה לשער שזה  כי הבעלים הוא ארגנטינאי, בכל מקרה, מי שמנהל את המטבח זה הבן רודי.
המקום פתוח חודשיים. חצי מלא ורואים שעדיין לא הכל סגור שם מבחינת הקונספט וזה בסדר לגמרי כי לוקח זמן לסגור פינות אבל דבר אחד יקפוץ לכם לעיניים איך שתתחילו לאכול – הכמות.
קודם כל התפריט ענק. מלא בראשונות ועוד יותר מלא במנות עיקריות בכמת כזו שאתה די הולך לאיבוד כי בא לך לנסות מהכל אבל אתה לא ממש סגור על זה. תפריטי ענק תמיד גרמו לי להיות מאויימת וחשדנית . איך המטבח מתמודד עם ככ הרבה מנות.
לזכותם יאמר שהמלצרית כבר סיננה חצי מהמנות והודיעה שיש תפריט חדש שהוא קטן בהרבה.

מימין: סלט עשבי תיבול, באמצע: צלחת ענק של אספרגוסים ומשמאל הסביצ'ה שהציל את הכל

 הכל מוגש בצלחות ענק. 2 מנות ראשונות ואין לכם מקום בשולחן וחבל כי יש שם כמה ראשונות מצויינות ששווה להזמין. מתברר שהגישה במקום זה "כמה שיותר גדול  יותר טוב" ושאין מצב שיוצאים ממנו רעבים. כל מנה, פשוט כל מנה, מוגשת בצלחות באורך של 35-40 ס"מ!  בעיני זה היה מוגזם, זה גרם לכל מנה להרגיש עמוסה וקיטשית  מכיוון שהיה מלא שטח ריק וכל צלחת קושטה במלא רטבים וכדומה שרק העמיסו.
האוכל התגלה כלא רע בכלל אז בואו נמשיך

 במראה הראשון, לחם הבית,  נראה סתם עוד לחם אבל בביס השני מתגלה כתענוג פחממתי אמיתי של לחם טרי במרקם המושלם שנעשה במקום. הרטבים לצד זה מעט מבוזבזים – שוב טחינה וצלוחית עם רוטב עגבניות חם שלא ממש הבנו למה זה. לצד זה הגיעה מנה מהטובות שאכלתי - סלט עשבי תיבול קצוץ קצוץ מלא בלימון וטעמים עוקצניים עם קצת פיצוחים. מנה מעולה עם תיבול נכון.
ואז הגיעו צלחות הענק...

4 אספרגוסים טעימים שנחו להם ממש בסבבה עם המון מרחב על צלחת ענק מלאה במיני רטבים, פרמז'ן, בלסמי מצומצם. בקיצור מלא מלא דברים שקצת הרסו לנו. כי בתכלס אין מה לגעת באספרגוסים, חליטה נכונה ומעט מלח וזה מושלם. בא לכם רטבים - שימו אותם במינון הנכון או בצד. צלחת הסביצ'ה הענקית לעומת זאת הייתה כמעט וחפה ממיני רטבים והייתה מדהימה! שכבת נתחוני סלמון קצוצים גס, אננס טרי וירקות שורש ירוקים עם תיבול מינמליסטי. מבחינתי שימו את זה בכוס ואני אשתה את זה . יופי של מנה.

פשטות – זו הנוסחא

מימין: עיזרו לנו ילדים למצוא את ההמבורגר ומשמאל ערימה ירקרקה של פיסטוק על סלמון צרוב ושפריצים של יין מצומצם

בין הנסיונות לפלס דרך בין הבירה, לצלחות שלא ישברו, לסלולרי ולארנק, פתחנו כפתור בחזיה וחיכינו לעיקריות. לאט לאט המקום התמלא במיני נשים לבושות הידור וגברים שנראה כאילו הם מכירים את הבעלים ולקח לנו זמן להבין שהשף החמוד משהו עם הלוק הדרום אמריקאי הסקסי משהו הוא הוא הבן של הבעלים. אולי היינו צריכות לחשוד כשהוא חילק שמפניה לכולם והתעניין במה כולם אוכלים. נו שויין
בעיקריות היינו פחות בעננים. פה הצלחת הגדולה והעומס על המנה היה מורגש יותר ושוב חבל. אני חייבת לפרגן שמרגישים שיש שימוש בחומרי גלם טובים אז מבחינתי אין צורך להעמיס עליהם רטבים וקישוטים.
המבורגר פטריות ללא לחמניה היה בעצם קציצת בשר עסיסית ומשובחת  עם ערימה של פירה שמנמנן בצד ועליו פטריות ברוטב. אבל לצערי גם ההמבורגר הגיע עמוס לעייפה בהמון רוטב פטריות בקר חום שהשתלט על טעם הבשר המצויין.
מנת סלמון בחמאת פיסטוק הייתה מעניינת גם כן, לא כולם יאהבו את טעמה של חמאת הפיסטוק כי היא מעט שומנית אבל היא הייתה מאד מעניינת. בהחלט הייתי מוותרת על רוטב היין האדום המתקתק שזולף שם לארוך המנה כאילו זה מילקשייק תות. הסלמון מצויין איך שהוא וגם ככה יש את טעם הפיסטוק ושומניות החמאה. זה לא הולך עם יין שצומצם עם ככ הרבה סוכר בעיקר שבמקרה הזה היה לו טעם ממש תותי.

הקינוח גם הוא היה ענקי אבל מדהים – לחם פודינג ומסקרפונה.  גם פה הרבה קישוטים ודרמה אבל בקינוח זה עובר.

וואו..ככ הרבה פינוקים, בהחלט יוצאים מהמקום בתחושת שובע מטורפת ואולי אפילו מלאות. אני הייתי חולקת מנות כדי לחוות יותר וכדי לא להתפוצץ. לא להעז לוותר על הלחם, סלט עשבי התיבול, הסביצ'ה ו.. בכלל את כל הראשונות.
יש המון פוטנציאל למקום בעיקר בגלל הרצון לתת והחיוך הפלרטטני משהו של השף הצעיר שסולחים לו על הכל. אבל בחייאת.. קצת מינון.
נראה לי שירמיהו יקבל את המקום בברכה
רח' ירמיהו 52, תל אביב
טלפון: 03-6093522

אחד שלא ואחד שכן- שתי ביקורות צמחוניות מהירות

אושן אבא אבן 5 הרצליה

 זה האחד שלא.  

למסעדת אושן היה פעם כבוד, לפחות ככה אני זוכר. מקום קטן יחסית בהרצליה פיתוח, שכמעט תמיד היה מלא.לאחרונה הם עברו למקום גדול יותר ויפה פחות ברחוב אבא אבן, 500 מטר מהמיקום הקודם ולפחות בעסקית שאני דגמתי, איבדו את זה.

כצימחוני זכרתי שפעם היה להם מוקפץ לא רע. היום יש פסטה ברוטב עגבניות, ושני סלטים. למנה ראשונה לקחתי מרק עגבניות שהיה בסדר. שום טעם מיוחד, אבל עובר. מעט אורז שצף בתוכו לא הוסיף לו דבר. לעיקרית הלכתי על סלט פאטוש. קיבלתי המון חסה, מעט עגבניות וקרוטונים במקום הפיתה הקרועה האהובה בסלט. הרוטב היה המון גבינה מלוחה שמוימה לכדי רוטב. בסך הכל נוצר השילוב הכמעט בלתי אפשרי של מלוח ותפל וניראות שיכולה לעורר תיאבון אצל חיית משק כלשהי אבל לא אצלי. לא משהו לחזור אליו. קצת עושר בירקות היה עושה פה פלאים. 

                            סלט פאטוש. קצת נראה כמו תקרובת לחיית משק כלשהיא

אגב, גם הסועדים הבשרניים התבאסו. סלט בורגול עם שרימפס למנה ראשונה כללה כשלושה שרימפסים והמון בורגול לא מרגש, מנה של ניוקי בשרימפס הייתה בסדר אבל ההמבורגרים שנדגמו היו תפלים ואחד מהם אף הוחזר למטבח. צ'יקן קארי שהגיע במקומו דווקא עבר בסדר גמור.

מחיר לעסקית הצמחונית-59 שקלים לראשונה,עיקרית ותה קר המוכן במקום.

קפה נואר 

האחד שכן.  
אין הרבה אופציות צמחוניות בקפה נואר, ובעיקרית אפילו פחות. ובכל זאת בא לי לפרגן על מה שיש כי הוא טוב, ניוקי עם פטריות ואפונת גינה ברוטב שמנת, פרמז'ן ועלי מרווה היה תענוג גדול. ניוקי רך רך שמוכן במקום, רוטב מצוין שעלי המרווה נותנים בו זץ חמצמץ מלוח שמפתיע מדי פעם. תענוג. אולי הניוקי הטוב בעיר. הנה מקום שהייתי שמח אם היה מאמץ את הקטע של "מיטלס מנדיי", או רק מוציא מדי פעם איזה מנה צמחונית נוספת. 62 שקלים למנה אמנם מרחיקים אותי מלהגיע הנה כל פעם שאהיה רעב, אבל כשיהיו ספיישלים צמחוניים אשים מזומנים כדי לדגום אותם. אגב, השותפה הבשרנית שלקחה שניצל נהנתה ממנו מאוד. כרגיל.
אחד העם 43, תל אביב

                                       שכחתי לצלם הניוקי, אז הנה שלושה כלבים שנראים רכים לפחות כמו הניוקי

יין בגראז' בכפר מונש

מאת חגית מנדס

המרכוסים פותחים שולחן לבן... הכוכב - סוביניון בלאן!

יקב גראז'. יש מושג כזה. לרוב האנשים, גראז' הוא פשוט המקום שבנוסף לאוטו, דוחפים שם את כל הג'אנק שאין איפה לדחוף. לצפונבונים חסרי התקנה שבנינו, הגראז' הוא חדר כושר שבאים בשעריו ברנז'אים למינהם, פרסומאים ותושבי השכונות הצפוניות באמת של תל אביב. אז בואו נעשה סדר. במקרה שלנו, יקב גראז' אכן מתקשר לאותו מקום שמאחסנים בו כל מיני. אלא שישנם אנשים שמנצלים את החלל הזה לעשיית יין במקום לאחסן את כל הדברים שלא היה להם אומץ לזרוק לפח מזמן...

המושג יקב גראז' בא לעולם אחרי יקב הבוטיק. בואו לא נתבלבל, בעולם היין המונחים האלה מטרתם בעיקר לציין גודל, לאו דווקא איכות. כבר עשרות שנים שבוטיק הוא מילה נרדפת לאיכות קמעונאית, מכירה בקטן, פריטים בודדים, ובעיקר יקרים. משם התגלגל המושג לעולם היין, שמטרתו לבדל יקבים המייצרים בהיקף מצומצם מיקבים מסחריים המייצרים בהיקפים גדולים. מקובל היום להגדיר יקב בוטיק כיקב המייצר בין 1000 ל- 100,000 בקבוקים. המהדרין יקראו ליקב של 1000 בקבוקים יקב גראז'. ייצור בהיקף כה מצומצם נשען בהכרח על אמצעים מצומצמים, שטח קטן, אמצעים מינימליים. אבל האיכות, תאמינו או לא, היא לא פעם מרשימה.

את משפחת מרקוס הנפלאה הכרתי לגמרי במקרה. אחי, הקונדיטור שחי לו בגולה כבר אי אלו שנים, נדנד לי לא פעם, ולא ויתר - "את חייבת ללכת לבקר את המרקוסים בכפר מונש", אמר לי. כך יצא שביום שישי אחד, לפני אי אלו חודשים, ביקרתי אותם סוף סוף. מזג אויר נעים ואנשים מקסימים קיבלו את פני. תכננתי לקפוץ לשעה, נשארתי קרוב לארבע. החברים פשוט לא נתנו לי ללכת. טעימה רדפה טעימה, יין ועוד יין. ואז גם שמן זית, זיתים, לבנה, הכל תוצרת בית. אחר כך הגיעו טעימות החבית... בקיצור, יכולתי גם להישאר לישון שם!

חדר האוצר, שם נחים כל היינות המבוקבקים.

הכל התחיל מקורס לייצור יין ביקב שורק. אי שם ב-2002, החליט אבי מרקוס, אבי המשפחה והיינן המוכשר, שיהיה נחמד לעשות קורס כזה. לפי התרשמותי, לא ניכר בו שתיאר לעצמו לאן יגיע בתחום היין כשהחליט ללכת לאותו קורס. אבי, עורך דין בעיסוקו, התחיל ממש בקטן. שנה אחרי הקורס, ב-2003 עשה את היין הראשון שלו לבד. בשנת 2004 עשה לו אור, הבן, הפתעה. הוא רכש מכולה ממגדלי פרחים שפשוט רגל והפך אותה לחדר קירור ליד הגראז'. כל כך "מושבניקי" מצידו. כיום, מייצרים המרקוסים 3000 בקבוקים בשנה. אור מרקוס נשבה גם הוא בעשיית יין וכך הפך פרויקט שהתחיל בחבית יין אחת ליקב משפחתי.

עד כה עשו המרקוסים קברנה סוביניון ומרלו. אבל בחביות נחים להם גם קברנה פרנק וסירה. כן, יש הפתעות בדרך. יחד עם זאת, אין ליקב מרקוס כוונה לגדול מאד ולהתרחב. היין שלהם נמכר במספר נקודות מצומצם ולמועדון חברי היקב. כן, הם מצליחים למכור את כל הכמות המיועדת למכירה מדי שנה. בלי פרסום, בלי מאמצי שיווק מיוחדים. ככה, מפה לאוזן. ולא פלא, החברים מכפר מונש יודעים לעשות יינות נפלאים!

הכניסה לחדר הקירור ליד הגראז' של מרקוס. במקור, שימש כמכולת קירור למגדלי פרחים.

קברנה סוביניון 2009 הוא יין מופלא, שמשתבח בכל פעם שאני טועמת אותו. כבר לפני חצי שנה הוא היה מבטיח ועכשיו בכלל... הענבים גדלו בכרם בגבעת ישעיהו. התיישן שנה וחצי בחבית אמריקאית ועוד שנה בבקבוק לפני שהתחילו למכור אותו. יין עשיר, גוף מלא, הרבה שוקולד ופירות אדומים יש בו, ועוד לא אמרתי כלום על הצבע!!!!

מרלו 2009 הצליח להפתיע אותי לגמרי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מחובבי המרלו. לא, אני לא מושפעת מ"דרכים צדדיות", פשוט ככה יצא. ענבים מעמק האלה שקיבלו טיפול אוהב ממשפחת מרקוס הצליחו לייצר יין עדין ורך בעל צבע עמוק וכהה. מאד עשבוני באף ומלא פרי בטעמו. הופתעתי. מודה.

שני דורות של עשיית יין - אבי ואור מרקוס 

יש גם יין לבן....
המרקוסים לא מוכרים יין מעל 100 שקלים לבקבוק. הם מאמינים בייצור יין מיינסטרימי במחיר הגיוני - "להפיץ את הבשורה ולהיות חלק מקידום תרבות היין", כך אומר אור. השנה, לראשונה חצו את הקווים ועשו יין לבן. אבל אם נדייק, הסוביניון בלאן המקסים שהושק ב"שבועות" הוא לגמרי הבייבי של אור. זכיתי לטעום אותו עוד במיכל הנירוסטה, אבל אחרי שהשלים תהליך ונמזג לכוסות אפשר בהחלט לומר שמדובר ביין לבן כמו שיין לבן צריך להיות בקיץ ישראלי חם ומהביל. היין הושק בצהרי יום חם למדי, בליווי "שולחן שבועות לבן "כהלכתו, כמיטב מסורת האירוח הלבבית של מרקוס. יין רענן, קליל, פרחוני, צבעו כמעט שקוף. באף מרגישים צוף מתקתק ובטעם, לימוניות מתפרצת. הענבים הגיעו מכרם בן זמרה הישר לכפר מונש ונסחטו במקום. 7 חודשים עברו מסחיטת הענבים ועד לבקבוק. אם זו התוצאה בניסיון הראשון, אני ממש מחכה כבר לטעום מה ייצא להם בבציר הבא. אם גם אתם רוצים לקחת חלק בחגיגות שכאלה, כדאי לכם להיות חברים של "יקב מרקוס" ומהר (רמז, יש להם דף בפייסבוק...).



אחרון אך בהחלט חביב - יין קינוח בסגנון פורט. לדעתי כבר לא נשאר להם מלאי, ולכן תצטרכו לחכות עד שיהיה חדש. יין מקסים מענבי מוסקט שגדלו באזור הר חברון. היין התיישן לו 20 חודשים בחבית והתוצאה, מתיקות עדינה, לא אלכוהולי מדי. הארומה המובהקת של המוסקט ניכרת בו. נגמר, כבר אמרתי???

יקב מרקוס, כפר מונש, פונים מכביש 4 לכיוון מכללת רופין וממשיכים עד הכניסה למושב. לכו לבקר!

בר הטעימות של יקב מרקוס. רוצו לטעום!