לפנק לפנק לפנק

לפנק לפנק לפנק

סלביו - ביסטרו חדש בירמיהו

זוכרים את יוטבתה? טוב נו.. אני יכולה להתעלם ממנה אבל היא עדיין שם. בכל מקרה, מי מאיתנו לא חווה את המקום הזה לפחות פעם אחת ? את אותן מנות ענק רוויות קישוטים ורטבים (שנים היו לי סיוטים שהררי אלף האיים רודפים אחרי), את הטוסט העצום או הסלט יווני והשייקים שאז היו אטרקציה. ישראליות בשיאה. מנות ענקיות ועמוסות.
למזלנו (ובאמת למזלנו) קצת השתנו הדברים והיום אנחנו מבינים קצת יותר שלא צריכים להעמיס לנו הרים בצלחת כדי להנות. פשוט צריך את זה בכמות הנכונה ובעיקר באיכות הנכונה ואז ההנאה מושלמת.
מצד שני לא פעם נתקלתי בקמצנות כזו  שממש הייתי צריכה לחטט במנה כדי למצוא את הבשר / הדג.

השף הפלרטטן עם הגדולה
בירמיהו באמצע כל הבאלאגן הקבוע, ליד כל החומוסיות והמקומות שמתחלפים להם בקצב, לא רחוק מ"fu" שגדלה לה בטירוף. פתחו מקום בשם "סלביו". מין ביסטרו גדוש מנות שמקבל השראה מהמטבח הצרפתי אבל גם נותן מנות למטבחים אחרים כמו הדרום אמריקאי. אני רק יכולה לשער שזה  כי הבעלים הוא ארגנטינאי, בכל מקרה, מי שמנהל את המטבח זה הבן רודי.
המקום פתוח חודשיים. חצי מלא ורואים שעדיין לא הכל סגור שם מבחינת הקונספט וזה בסדר לגמרי כי לוקח זמן לסגור פינות אבל דבר אחד יקפוץ לכם לעיניים איך שתתחילו לאכול – הכמות.
קודם כל התפריט ענק. מלא בראשונות ועוד יותר מלא במנות עיקריות בכמת כזו שאתה די הולך לאיבוד כי בא לך לנסות מהכל אבל אתה לא ממש סגור על זה. תפריטי ענק תמיד גרמו לי להיות מאויימת וחשדנית . איך המטבח מתמודד עם ככ הרבה מנות.
לזכותם יאמר שהמלצרית כבר סיננה חצי מהמנות והודיעה שיש תפריט חדש שהוא קטן בהרבה.

מימין: סלט עשבי תיבול, באמצע: צלחת ענק של אספרגוסים ומשמאל הסביצ'ה שהציל את הכל

 הכל מוגש בצלחות ענק. 2 מנות ראשונות ואין לכם מקום בשולחן וחבל כי יש שם כמה ראשונות מצויינות ששווה להזמין. מתברר שהגישה במקום זה "כמה שיותר גדול  יותר טוב" ושאין מצב שיוצאים ממנו רעבים. כל מנה, פשוט כל מנה, מוגשת בצלחות באורך של 35-40 ס"מ!  בעיני זה היה מוגזם, זה גרם לכל מנה להרגיש עמוסה וקיטשית  מכיוון שהיה מלא שטח ריק וכל צלחת קושטה במלא רטבים וכדומה שרק העמיסו.
האוכל התגלה כלא רע בכלל אז בואו נמשיך

 במראה הראשון, לחם הבית,  נראה סתם עוד לחם אבל בביס השני מתגלה כתענוג פחממתי אמיתי של לחם טרי במרקם המושלם שנעשה במקום. הרטבים לצד זה מעט מבוזבזים – שוב טחינה וצלוחית עם רוטב עגבניות חם שלא ממש הבנו למה זה. לצד זה הגיעה מנה מהטובות שאכלתי - סלט עשבי תיבול קצוץ קצוץ מלא בלימון וטעמים עוקצניים עם קצת פיצוחים. מנה מעולה עם תיבול נכון.
ואז הגיעו צלחות הענק...

4 אספרגוסים טעימים שנחו להם ממש בסבבה עם המון מרחב על צלחת ענק מלאה במיני רטבים, פרמז'ן, בלסמי מצומצם. בקיצור מלא מלא דברים שקצת הרסו לנו. כי בתכלס אין מה לגעת באספרגוסים, חליטה נכונה ומעט מלח וזה מושלם. בא לכם רטבים - שימו אותם במינון הנכון או בצד. צלחת הסביצ'ה הענקית לעומת זאת הייתה כמעט וחפה ממיני רטבים והייתה מדהימה! שכבת נתחוני סלמון קצוצים גס, אננס טרי וירקות שורש ירוקים עם תיבול מינמליסטי. מבחינתי שימו את זה בכוס ואני אשתה את זה . יופי של מנה.

פשטות – זו הנוסחא

מימין: עיזרו לנו ילדים למצוא את ההמבורגר ומשמאל ערימה ירקרקה של פיסטוק על סלמון צרוב ושפריצים של יין מצומצם

בין הנסיונות לפלס דרך בין הבירה, לצלחות שלא ישברו, לסלולרי ולארנק, פתחנו כפתור בחזיה וחיכינו לעיקריות. לאט לאט המקום התמלא במיני נשים לבושות הידור וגברים שנראה כאילו הם מכירים את הבעלים ולקח לנו זמן להבין שהשף החמוד משהו עם הלוק הדרום אמריקאי הסקסי משהו הוא הוא הבן של הבעלים. אולי היינו צריכות לחשוד כשהוא חילק שמפניה לכולם והתעניין במה כולם אוכלים. נו שויין
בעיקריות היינו פחות בעננים. פה הצלחת הגדולה והעומס על המנה היה מורגש יותר ושוב חבל. אני חייבת לפרגן שמרגישים שיש שימוש בחומרי גלם טובים אז מבחינתי אין צורך להעמיס עליהם רטבים וקישוטים.
המבורגר פטריות ללא לחמניה היה בעצם קציצת בשר עסיסית ומשובחת  עם ערימה של פירה שמנמנן בצד ועליו פטריות ברוטב. אבל לצערי גם ההמבורגר הגיע עמוס לעייפה בהמון רוטב פטריות בקר חום שהשתלט על טעם הבשר המצויין.
מנת סלמון בחמאת פיסטוק הייתה מעניינת גם כן, לא כולם יאהבו את טעמה של חמאת הפיסטוק כי היא מעט שומנית אבל היא הייתה מאד מעניינת. בהחלט הייתי מוותרת על רוטב היין האדום המתקתק שזולף שם לארוך המנה כאילו זה מילקשייק תות. הסלמון מצויין איך שהוא וגם ככה יש את טעם הפיסטוק ושומניות החמאה. זה לא הולך עם יין שצומצם עם ככ הרבה סוכר בעיקר שבמקרה הזה היה לו טעם ממש תותי.

הקינוח גם הוא היה ענקי אבל מדהים – לחם פודינג ומסקרפונה.  גם פה הרבה קישוטים ודרמה אבל בקינוח זה עובר.

וואו..ככ הרבה פינוקים, בהחלט יוצאים מהמקום בתחושת שובע מטורפת ואולי אפילו מלאות. אני הייתי חולקת מנות כדי לחוות יותר וכדי לא להתפוצץ. לא להעז לוותר על הלחם, סלט עשבי התיבול, הסביצ'ה ו.. בכלל את כל הראשונות.
יש המון פוטנציאל למקום בעיקר בגלל הרצון לתת והחיוך הפלרטטני משהו של השף הצעיר שסולחים לו על הכל. אבל בחייאת.. קצת מינון.
נראה לי שירמיהו יקבל את המקום בברכה
רח' ירמיהו 52, תל אביב
טלפון: 03-6093522

אחד שלא ואחד שכן- שתי ביקורות צמחוניות מהירות

אושן אבא אבן 5 הרצליה

 זה האחד שלא.  

למסעדת אושן היה פעם כבוד, לפחות ככה אני זוכר. מקום קטן יחסית בהרצליה פיתוח, שכמעט תמיד היה מלא.לאחרונה הם עברו למקום גדול יותר ויפה פחות ברחוב אבא אבן, 500 מטר מהמיקום הקודם ולפחות בעסקית שאני דגמתי, איבדו את זה.

כצימחוני זכרתי שפעם היה להם מוקפץ לא רע. היום יש פסטה ברוטב עגבניות, ושני סלטים. למנה ראשונה לקחתי מרק עגבניות שהיה בסדר. שום טעם מיוחד, אבל עובר. מעט אורז שצף בתוכו לא הוסיף לו דבר. לעיקרית הלכתי על סלט פאטוש. קיבלתי המון חסה, מעט עגבניות וקרוטונים במקום הפיתה הקרועה האהובה בסלט. הרוטב היה המון גבינה מלוחה שמוימה לכדי רוטב. בסך הכל נוצר השילוב הכמעט בלתי אפשרי של מלוח ותפל וניראות שיכולה לעורר תיאבון אצל חיית משק כלשהי אבל לא אצלי. לא משהו לחזור אליו. קצת עושר בירקות היה עושה פה פלאים. 

                            סלט פאטוש. קצת נראה כמו תקרובת לחיית משק כלשהיא

אגב, גם הסועדים הבשרניים התבאסו. סלט בורגול עם שרימפס למנה ראשונה כללה כשלושה שרימפסים והמון בורגול לא מרגש, מנה של ניוקי בשרימפס הייתה בסדר אבל ההמבורגרים שנדגמו היו תפלים ואחד מהם אף הוחזר למטבח. צ'יקן קארי שהגיע במקומו דווקא עבר בסדר גמור.

מחיר לעסקית הצמחונית-59 שקלים לראשונה,עיקרית ותה קר המוכן במקום.

קפה נואר 

האחד שכן.  
אין הרבה אופציות צמחוניות בקפה נואר, ובעיקרית אפילו פחות. ובכל זאת בא לי לפרגן על מה שיש כי הוא טוב, ניוקי עם פטריות ואפונת גינה ברוטב שמנת, פרמז'ן ועלי מרווה היה תענוג גדול. ניוקי רך רך שמוכן במקום, רוטב מצוין שעלי המרווה נותנים בו זץ חמצמץ מלוח שמפתיע מדי פעם. תענוג. אולי הניוקי הטוב בעיר. הנה מקום שהייתי שמח אם היה מאמץ את הקטע של "מיטלס מנדיי", או רק מוציא מדי פעם איזה מנה צמחונית נוספת. 62 שקלים למנה אמנם מרחיקים אותי מלהגיע הנה כל פעם שאהיה רעב, אבל כשיהיו ספיישלים צמחוניים אשים מזומנים כדי לדגום אותם. אגב, השותפה הבשרנית שלקחה שניצל נהנתה ממנו מאוד. כרגיל.
אחד העם 43, תל אביב

                                       שכחתי לצלם הניוקי, אז הנה שלושה כלבים שנראים רכים לפחות כמו הניוקי

יין בגראז' בכפר מונש

מאת חגית מנדס

המרכוסים פותחים שולחן לבן... הכוכב - סוביניון בלאן!

יקב גראז'. יש מושג כזה. לרוב האנשים, גראז' הוא פשוט המקום שבנוסף לאוטו, דוחפים שם את כל הג'אנק שאין איפה לדחוף. לצפונבונים חסרי התקנה שבנינו, הגראז' הוא חדר כושר שבאים בשעריו ברנז'אים למינהם, פרסומאים ותושבי השכונות הצפוניות באמת של תל אביב. אז בואו נעשה סדר. במקרה שלנו, יקב גראז' אכן מתקשר לאותו מקום שמאחסנים בו כל מיני. אלא שישנם אנשים שמנצלים את החלל הזה לעשיית יין במקום לאחסן את כל הדברים שלא היה להם אומץ לזרוק לפח מזמן...

המושג יקב גראז' בא לעולם אחרי יקב הבוטיק. בואו לא נתבלבל, בעולם היין המונחים האלה מטרתם בעיקר לציין גודל, לאו דווקא איכות. כבר עשרות שנים שבוטיק הוא מילה נרדפת לאיכות קמעונאית, מכירה בקטן, פריטים בודדים, ובעיקר יקרים. משם התגלגל המושג לעולם היין, שמטרתו לבדל יקבים המייצרים בהיקף מצומצם מיקבים מסחריים המייצרים בהיקפים גדולים. מקובל היום להגדיר יקב בוטיק כיקב המייצר בין 1000 ל- 100,000 בקבוקים. המהדרין יקראו ליקב של 1000 בקבוקים יקב גראז'. ייצור בהיקף כה מצומצם נשען בהכרח על אמצעים מצומצמים, שטח קטן, אמצעים מינימליים. אבל האיכות, תאמינו או לא, היא לא פעם מרשימה.

את משפחת מרקוס הנפלאה הכרתי לגמרי במקרה. אחי, הקונדיטור שחי לו בגולה כבר אי אלו שנים, נדנד לי לא פעם, ולא ויתר - "את חייבת ללכת לבקר את המרקוסים בכפר מונש", אמר לי. כך יצא שביום שישי אחד, לפני אי אלו חודשים, ביקרתי אותם סוף סוף. מזג אויר נעים ואנשים מקסימים קיבלו את פני. תכננתי לקפוץ לשעה, נשארתי קרוב לארבע. החברים פשוט לא נתנו לי ללכת. טעימה רדפה טעימה, יין ועוד יין. ואז גם שמן זית, זיתים, לבנה, הכל תוצרת בית. אחר כך הגיעו טעימות החבית... בקיצור, יכולתי גם להישאר לישון שם!

חדר האוצר, שם נחים כל היינות המבוקבקים.

הכל התחיל מקורס לייצור יין ביקב שורק. אי שם ב-2002, החליט אבי מרקוס, אבי המשפחה והיינן המוכשר, שיהיה נחמד לעשות קורס כזה. לפי התרשמותי, לא ניכר בו שתיאר לעצמו לאן יגיע בתחום היין כשהחליט ללכת לאותו קורס. אבי, עורך דין בעיסוקו, התחיל ממש בקטן. שנה אחרי הקורס, ב-2003 עשה את היין הראשון שלו לבד. בשנת 2004 עשה לו אור, הבן, הפתעה. הוא רכש מכולה ממגדלי פרחים שפשוט רגל והפך אותה לחדר קירור ליד הגראז'. כל כך "מושבניקי" מצידו. כיום, מייצרים המרקוסים 3000 בקבוקים בשנה. אור מרקוס נשבה גם הוא בעשיית יין וכך הפך פרויקט שהתחיל בחבית יין אחת ליקב משפחתי.

עד כה עשו המרקוסים קברנה סוביניון ומרלו. אבל בחביות נחים להם גם קברנה פרנק וסירה. כן, יש הפתעות בדרך. יחד עם זאת, אין ליקב מרקוס כוונה לגדול מאד ולהתרחב. היין שלהם נמכר במספר נקודות מצומצם ולמועדון חברי היקב. כן, הם מצליחים למכור את כל הכמות המיועדת למכירה מדי שנה. בלי פרסום, בלי מאמצי שיווק מיוחדים. ככה, מפה לאוזן. ולא פלא, החברים מכפר מונש יודעים לעשות יינות נפלאים!

הכניסה לחדר הקירור ליד הגראז' של מרקוס. במקור, שימש כמכולת קירור למגדלי פרחים.

קברנה סוביניון 2009 הוא יין מופלא, שמשתבח בכל פעם שאני טועמת אותו. כבר לפני חצי שנה הוא היה מבטיח ועכשיו בכלל... הענבים גדלו בכרם בגבעת ישעיהו. התיישן שנה וחצי בחבית אמריקאית ועוד שנה בבקבוק לפני שהתחילו למכור אותו. יין עשיר, גוף מלא, הרבה שוקולד ופירות אדומים יש בו, ועוד לא אמרתי כלום על הצבע!!!!

מרלו 2009 הצליח להפתיע אותי לגמרי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מחובבי המרלו. לא, אני לא מושפעת מ"דרכים צדדיות", פשוט ככה יצא. ענבים מעמק האלה שקיבלו טיפול אוהב ממשפחת מרקוס הצליחו לייצר יין עדין ורך בעל צבע עמוק וכהה. מאד עשבוני באף ומלא פרי בטעמו. הופתעתי. מודה.

שני דורות של עשיית יין - אבי ואור מרקוס 

יש גם יין לבן....
המרקוסים לא מוכרים יין מעל 100 שקלים לבקבוק. הם מאמינים בייצור יין מיינסטרימי במחיר הגיוני - "להפיץ את הבשורה ולהיות חלק מקידום תרבות היין", כך אומר אור. השנה, לראשונה חצו את הקווים ועשו יין לבן. אבל אם נדייק, הסוביניון בלאן המקסים שהושק ב"שבועות" הוא לגמרי הבייבי של אור. זכיתי לטעום אותו עוד במיכל הנירוסטה, אבל אחרי שהשלים תהליך ונמזג לכוסות אפשר בהחלט לומר שמדובר ביין לבן כמו שיין לבן צריך להיות בקיץ ישראלי חם ומהביל. היין הושק בצהרי יום חם למדי, בליווי "שולחן שבועות לבן "כהלכתו, כמיטב מסורת האירוח הלבבית של מרקוס. יין רענן, קליל, פרחוני, צבעו כמעט שקוף. באף מרגישים צוף מתקתק ובטעם, לימוניות מתפרצת. הענבים הגיעו מכרם בן זמרה הישר לכפר מונש ונסחטו במקום. 7 חודשים עברו מסחיטת הענבים ועד לבקבוק. אם זו התוצאה בניסיון הראשון, אני ממש מחכה כבר לטעום מה ייצא להם בבציר הבא. אם גם אתם רוצים לקחת חלק בחגיגות שכאלה, כדאי לכם להיות חברים של "יקב מרקוס" ומהר (רמז, יש להם דף בפייסבוק...).



אחרון אך בהחלט חביב - יין קינוח בסגנון פורט. לדעתי כבר לא נשאר להם מלאי, ולכן תצטרכו לחכות עד שיהיה חדש. יין מקסים מענבי מוסקט שגדלו באזור הר חברון. היין התיישן לו 20 חודשים בחבית והתוצאה, מתיקות עדינה, לא אלכוהולי מדי. הארומה המובהקת של המוסקט ניכרת בו. נגמר, כבר אמרתי???

יקב מרקוס, כפר מונש, פונים מכביש 4 לכיוון מכללת רופין וממשיכים עד הכניסה למושב. לכו לבקר!

בר הטעימות של יקב מרקוס. רוצו לטעום!

אינעל אל באבור אילי ג'מבו

ביקור מבאס בסניף של אל באבור בעכו

מאת אסי

                                                      

בגדול אין הרבה סיבה לכתוב ביקורת צמחונית על מקום של שיפודים. העסק הרי ידוע- יש סלטים, צ'יפס ולפעמים איזו טאבולה. אם זו לא חומוסיה דה לוקס, כנראה שאתה שם בגלל שהלכת עם ההורים לחגוג איזה אירוע. אבל לא כך במקרה של אל באבור, לפחות לא כך קיוויתי.

אותם סלטים, רק זוית אחרת. פשוט, אחרי הטעימות כבר לא היה בא לי לצלם כלום.

אל באבור הראשונה, זו שבאום אל פאחם ,היא מסעדה מופלאה. גם לטבעונים מלאים. כל סלט שם הוא תענוג של עשבי תיבול וטעמים שלא הכרתם לפני כן. בגלל זה הייתי כה נרגש לעצור בעכו לנסות את אל באבור החדשה שנפתחה שם. קוראים לה אל באבור והים, והקטע שלה הוא שיש בה גם מאכלי ים. אותי זה כמובן לא עניין. אני פה בשביל הסלטים. 

שנייה לפני הסלטים- משהו על העיצוב. המיקום נהדר- על החומה של עכו, ממש נושק לקו המים. המקום ענק. ממש בגודל של מיני אולם אירועים, עם שטח נרחב בחוץ ובו כל מה שתייר צריך, וזה אומר, עץ עם נורות כחולות עליו- קריסמס סטייל, אבל העיצוב בפנים סתמי לחלוטין: תקרות גבוהות, נורות כחולות. סטנדרטי, יעיל ,לבן. זה לא באמת מעניין אותי,כי גם אל באבור המקורית אינה שיא היופי. אני כותב את זה רק כי ראיתי ביקורת אחת על המקום שטענה שהעיצוב מרהיב ושתל אביבים מתיימרים יכולים רק ללמוד ממנו. קודם כל, מה היה הצורך בירידה על תל אביבים? ודבר שני, אם ככה אותה כתבת חושבת שמעוצב מקום מרהיב, אז כנראה שהתל אביבים מתיימרים בצדק רב. לא חשוב, למי איכפת הלוק כשכולי נכונות לבלוס סלטים כאילו אני פה גדול מהדרדסים ובדיוק הסתיים יום כיפור.

אכזבה. פשוט אכזבה
ואז הגיעו הסלטים לשולחן. בכמות המרשימה המוכרת - כ-12 צלחות קטנות, ועוד שלוש קצת יותר גדולות עם סלט גרגר נחלים, סלט טאבולה וסלט פאטוש. הראשון להיטעם היה סלט תפוחי אדמה עם תפוחי אדמה מבושלים  בינונית ומתובלים בגרגירי חרדל, קצח, מלח ופלפל. תפוחי האדמה היו מעט קשים מדי, אבל הטעמים הלהיבו. הוצאתי מיד פנקס כדי לתאר את טעמו של כל סלט, והחזרתי אותו מיד לתיק לאחר הסלט השני והשלישי.

לא שלא טעים. הרוב היה בסדר, אבל לא ברמת אל באבור. כרובית בטחינה ללא שום טעם ייחודי  לאף אחד מהמרכיבים, סלט גזר עם טעם של אולם אירועים, חומוס המזכיר חומוס מסעדות מהסופר וסלט גרגר הנחלים שהיה תפל כמו עלה של גרגר נחלים. פוזרו בו, משום מה, גרגרי סויה קלויים שלא הוסיפו דבר. סלט הפאטוש הורכב מסלט רגיל עם המון גבינה בולגרית ששחתה במיצי הסלט ובמקום פיתה קרועה ומטוגנת, שהיא הדבר ההופך סלט לפאטוש, הונחו קרוטונים. ועל זה נשאל W T F?

הסלטים היחידים שעוררו עניין ממשי היו הטורקי והחצילים בטחינה. מצד שני, בשביל חצילים בטחינה לא נוסעים לעכו. גם סלט הטאבולה הגדוש עשבים התחיל טוב, אבל ככל שנברתי בו התגלה מרבץ לימון עצום והחמיצות כילתה כל טעם אחר.

תלולית פירה בשלולית מרק

מכיוון שאני צמחוני, הציעו לי סמבוסק במילוי גבינות וברוטב יוגורט, שהיה טעים מאוד, ופירה ברוטב שהמלצר מילמל שהוא "מרק פטריות". הטעימה הבהירה לי כי ייתכן והמלצר, שהיה מעולה,אגב, גימגם כי לא היה לא נעים. אין עוררין על כך שאבקת מרק פטריות שמוסיפים לה מים ופטריות היא אכן  מרק פטריות, ובכל זאת, מאז בת מצוות בשנות ה-80 אני לא שש לקבל רוטב שכזה על כלום. אגב, אם אני טועה ולא מדובר באבקת מרק פטריות, אלא בציר פטריות  והשקעה, הרי שאני מתנצל ומברך את השף על יכולתו הכימית המרהיבה ליצור ציר בטעם אבקת מרק.

ואגב השף, עם כבודת הסלטים הגיעו לשולחן שתי לאפות. הראשונה, רגילה טעימה ובשרנית, השנייה הגיעה עם רוטב פסטו משובח ופרמז'ן משובח לא פחות. אם היינו במסעדה איטלקית וזו הייתה מנת פתיחה, הייתי נהנה לטבול אותה בשמן זית. אבל באל באבור לא יכולתי לעשות איתה כלום. הפסטו והגבינה לא השתלבו עם אף סלט והלאפה נותרה כנישנוש בפני עצמו. כששאלנו את השף מדוע בחר לשים פסטו על הלאפה הוא ענה "כי זה מגניב". אוכל לא אמור להיות מגניב. אוכל אמור להיות טעים, ותפקידה של לאפה להוות כלי להחזקת שאר הסלטים ולתרום מניחוחות הבצק שלה להעשרת כל דבר המונח עליה. זה שלא יכולתי לעשות זאת, זה לא מגניב.

אז נכון שאולי תטענו שצריך לבוא לאל באבור בעיקר בשביל הבשר - מה שאני לא מסכים וכהוכחה לכו לאל באבור המקורית. הסלטים, התוספות והלאפה הם חלק מחווית האכילה במקום ולמסעדה כ"כ מוכרת אין תירוץ להגיש סלטים כ"כ בנאליים ונטולי ייחוד או טעם.
אל באבור המקורית, והבנתי שגם אחותה ביקנעם, הייתה נהדרת. עכשיו קו המים היפהפה בעכו קיבל משהו שמזכיר מקום של קניונים. ואני מת על עכו. וברור לי שהיא צריכה להרוויח כדי שגם החלקים המוזנחים שלה יוכלו להיות נעימים. אבל ביזבוז של נקודה כה יפה על משהו כה בינוני, זה פשוט מרגיז.

                                       עכו. מגיע לה יותר.