יין בגראז' בכפר מונש

מאת חגית מנדס

המרכוסים פותחים שולחן לבן... הכוכב - סוביניון בלאן!

יקב גראז'. יש מושג כזה. לרוב האנשים, גראז' הוא פשוט המקום שבנוסף לאוטו, דוחפים שם את כל הג'אנק שאין איפה לדחוף. לצפונבונים חסרי התקנה שבנינו, הגראז' הוא חדר כושר שבאים בשעריו ברנז'אים למינהם, פרסומאים ותושבי השכונות הצפוניות באמת של תל אביב. אז בואו נעשה סדר. במקרה שלנו, יקב גראז' אכן מתקשר לאותו מקום שמאחסנים בו כל מיני. אלא שישנם אנשים שמנצלים את החלל הזה לעשיית יין במקום לאחסן את כל הדברים שלא היה להם אומץ לזרוק לפח מזמן...

המושג יקב גראז' בא לעולם אחרי יקב הבוטיק. בואו לא נתבלבל, בעולם היין המונחים האלה מטרתם בעיקר לציין גודל, לאו דווקא איכות. כבר עשרות שנים שבוטיק הוא מילה נרדפת לאיכות קמעונאית, מכירה בקטן, פריטים בודדים, ובעיקר יקרים. משם התגלגל המושג לעולם היין, שמטרתו לבדל יקבים המייצרים בהיקף מצומצם מיקבים מסחריים המייצרים בהיקפים גדולים. מקובל היום להגדיר יקב בוטיק כיקב המייצר בין 1000 ל- 100,000 בקבוקים. המהדרין יקראו ליקב של 1000 בקבוקים יקב גראז'. ייצור בהיקף כה מצומצם נשען בהכרח על אמצעים מצומצמים, שטח קטן, אמצעים מינימליים. אבל האיכות, תאמינו או לא, היא לא פעם מרשימה.

את משפחת מרקוס הנפלאה הכרתי לגמרי במקרה. אחי, הקונדיטור שחי לו בגולה כבר אי אלו שנים, נדנד לי לא פעם, ולא ויתר - "את חייבת ללכת לבקר את המרקוסים בכפר מונש", אמר לי. כך יצא שביום שישי אחד, לפני אי אלו חודשים, ביקרתי אותם סוף סוף. מזג אויר נעים ואנשים מקסימים קיבלו את פני. תכננתי לקפוץ לשעה, נשארתי קרוב לארבע. החברים פשוט לא נתנו לי ללכת. טעימה רדפה טעימה, יין ועוד יין. ואז גם שמן זית, זיתים, לבנה, הכל תוצרת בית. אחר כך הגיעו טעימות החבית... בקיצור, יכולתי גם להישאר לישון שם!

חדר האוצר, שם נחים כל היינות המבוקבקים.

הכל התחיל מקורס לייצור יין ביקב שורק. אי שם ב-2002, החליט אבי מרקוס, אבי המשפחה והיינן המוכשר, שיהיה נחמד לעשות קורס כזה. לפי התרשמותי, לא ניכר בו שתיאר לעצמו לאן יגיע בתחום היין כשהחליט ללכת לאותו קורס. אבי, עורך דין בעיסוקו, התחיל ממש בקטן. שנה אחרי הקורס, ב-2003 עשה את היין הראשון שלו לבד. בשנת 2004 עשה לו אור, הבן, הפתעה. הוא רכש מכולה ממגדלי פרחים שפשוט רגל והפך אותה לחדר קירור ליד הגראז'. כל כך "מושבניקי" מצידו. כיום, מייצרים המרקוסים 3000 בקבוקים בשנה. אור מרקוס נשבה גם הוא בעשיית יין וכך הפך פרויקט שהתחיל בחבית יין אחת ליקב משפחתי.

עד כה עשו המרקוסים קברנה סוביניון ומרלו. אבל בחביות נחים להם גם קברנה פרנק וסירה. כן, יש הפתעות בדרך. יחד עם זאת, אין ליקב מרקוס כוונה לגדול מאד ולהתרחב. היין שלהם נמכר במספר נקודות מצומצם ולמועדון חברי היקב. כן, הם מצליחים למכור את כל הכמות המיועדת למכירה מדי שנה. בלי פרסום, בלי מאמצי שיווק מיוחדים. ככה, מפה לאוזן. ולא פלא, החברים מכפר מונש יודעים לעשות יינות נפלאים!

הכניסה לחדר הקירור ליד הגראז' של מרקוס. במקור, שימש כמכולת קירור למגדלי פרחים.

קברנה סוביניון 2009 הוא יין מופלא, שמשתבח בכל פעם שאני טועמת אותו. כבר לפני חצי שנה הוא היה מבטיח ועכשיו בכלל... הענבים גדלו בכרם בגבעת ישעיהו. התיישן שנה וחצי בחבית אמריקאית ועוד שנה בבקבוק לפני שהתחילו למכור אותו. יין עשיר, גוף מלא, הרבה שוקולד ופירות אדומים יש בו, ועוד לא אמרתי כלום על הצבע!!!!

מרלו 2009 הצליח להפתיע אותי לגמרי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מחובבי המרלו. לא, אני לא מושפעת מ"דרכים צדדיות", פשוט ככה יצא. ענבים מעמק האלה שקיבלו טיפול אוהב ממשפחת מרקוס הצליחו לייצר יין עדין ורך בעל צבע עמוק וכהה. מאד עשבוני באף ומלא פרי בטעמו. הופתעתי. מודה.

שני דורות של עשיית יין - אבי ואור מרקוס 

יש גם יין לבן....
המרקוסים לא מוכרים יין מעל 100 שקלים לבקבוק. הם מאמינים בייצור יין מיינסטרימי במחיר הגיוני - "להפיץ את הבשורה ולהיות חלק מקידום תרבות היין", כך אומר אור. השנה, לראשונה חצו את הקווים ועשו יין לבן. אבל אם נדייק, הסוביניון בלאן המקסים שהושק ב"שבועות" הוא לגמרי הבייבי של אור. זכיתי לטעום אותו עוד במיכל הנירוסטה, אבל אחרי שהשלים תהליך ונמזג לכוסות אפשר בהחלט לומר שמדובר ביין לבן כמו שיין לבן צריך להיות בקיץ ישראלי חם ומהביל. היין הושק בצהרי יום חם למדי, בליווי "שולחן שבועות לבן "כהלכתו, כמיטב מסורת האירוח הלבבית של מרקוס. יין רענן, קליל, פרחוני, צבעו כמעט שקוף. באף מרגישים צוף מתקתק ובטעם, לימוניות מתפרצת. הענבים הגיעו מכרם בן זמרה הישר לכפר מונש ונסחטו במקום. 7 חודשים עברו מסחיטת הענבים ועד לבקבוק. אם זו התוצאה בניסיון הראשון, אני ממש מחכה כבר לטעום מה ייצא להם בבציר הבא. אם גם אתם רוצים לקחת חלק בחגיגות שכאלה, כדאי לכם להיות חברים של "יקב מרקוס" ומהר (רמז, יש להם דף בפייסבוק...).



אחרון אך בהחלט חביב - יין קינוח בסגנון פורט. לדעתי כבר לא נשאר להם מלאי, ולכן תצטרכו לחכות עד שיהיה חדש. יין מקסים מענבי מוסקט שגדלו באזור הר חברון. היין התיישן לו 20 חודשים בחבית והתוצאה, מתיקות עדינה, לא אלכוהולי מדי. הארומה המובהקת של המוסקט ניכרת בו. נגמר, כבר אמרתי???

יקב מרקוס, כפר מונש, פונים מכביש 4 לכיוון מכללת רופין וממשיכים עד הכניסה למושב. לכו לבקר!

בר הטעימות של יקב מרקוס. רוצו לטעום!

דמעות של יין מהארץ המובטחת

אם היו אומרים לכם שהארץ המובטחת היא רק 10 דקות מצומת קסטינה הייתם מאמינים? לה טרה פרומסה (באיטלקית - הארץ המובטחת, ח.מ) יקב בוטיק ומסעדה, שוכן לו בקיבוץ גת הפסטורלי. רק 10 דקות מצומת קסטינה. בחיי. הסיפור של המקום מעניין והאנשים מעניינים לא פחות מהיינות הנפלאים שעושים שם. ואסור לשכוח גם את האוכל...

אחרי שעוברים את שער הקיבוץ, מגיעים למבנה שברור לחלוטין כי ייעודו המקורי לא היה יקב. אבל בטרם העבירו את משכנם לקיבוץ, דאגו החברים בלה טרה פרומסה לעיצוב נכון של החלל תוך שמירה על האותנטיות שלו. אחרי הכל, אנחנו בקיבוץ... לא פלצני. זו ההגדרה. אוכל משובח ויינות נפלאים - כן. אווירה פלצנית - ממש לא. שולחנות פזורים במרחב עבור מי שהגיע לסעוד וגם בר מגניב למי שבא רק בשביל היין.

אירית וסנדרו פלגריני, הם האנשים מאחורי לה טרה פרומסה. סנדרו, בן למשפחת האצולה האיטלקית פלגריני, שעושה יין איטלקי משובח עוד מהמאה ה-14, ממשיך את המסורת המשפחתית. הוא נולד בפארמה והיה לשף במסעדה מקומית. ב-1991 הגיע לירושלים במסגרת "חילופי שפים". סנדרו בא לבשל במסעדה של חבר בזמן שהחבר נסע לפרמה לבשל במקומו. אירית, אז סטודנטית לאמנות, עבדה במסעדה וכך נולד לו מיזוג בין שתי תרבויות קולינריות מפוארות האיטלקית והקוצ'ינית. ב-1998 הקימו סנדרו ואירית את לה טרה פרומסה במושב שחר ולצד יינות בסגנון איטלקי התחילו להגיש מנות מהמטבחים המסורתיים של איטליה וקוצ'ין.

היינות בארץ המובטחת שבקיבוץ גת הם באמת מופלאים. אני יכולה לומר בלי היסוס שלראשונה טעמתי יין המופק מ-100% ענבי אמרלד ריזלינג שעושה כבוד לזן הזה. על פי רוב, בשוק המקומי, ענבי האמרלד ריזלינג משמשים לייצור יינות לבנים זולים ודי נחותים עם מתיקות מוגזמת גם ביחס ליינות חצי יבשים. סנדרו מפיק יין יבש מופלא, מכרם בוגר של אמרלד ריזלינג ברמת ערד. אם לא היו אומרים לי איזה יין זה, הייתי טועה לחשוב שמדובר בסוביניון בלאן. ניחוחות של אשכולית והדרים. מלא טעמים וחמצמצות רעננה. זהו היין הלבן היחיד של היקב. רק כ-600 בקבוקים בשנה יש מהלבן המופלא הזה אז מהרו לפני שלא יישאר. אמרלד ריזלינג עם כבוד!

ורד המדבר 2011, בלנד של סנג'ובזה (60%), סירה 20% וקברנה סוביניון (20%). יין שמאופיין לגמרי בסגנון איטלקי אבל יש בו נגיעות ישראליות. 16 חודשים התיישן לו היין בחביות ועוד שנה בבקבוקים. הסירה מיד קופצת באף עם ניחוח סיגליות עמוק ואופייני והצבע, אוי הצבע... עושר של טעמי פרי שחור ואדום, חמיצות עדינה שמביאים ענבי הסנג'ובזה יוצרים יין אוכל נהדר ומאוזן. לא איטלקי מדי. גם אלו מבינינו שמתקשים לפתח חיבה לאדומים מאיטליה יאהבו אותו.

סירה 2009 (95% סירה ו-5% קברנה סוביניון) - זהו יין סירה אופייני, ריחו סגול. היין הזה מעניק חוויה של סיגליות, תבלינים ופירות אדומים, עם עומק של טעמי דובדבן. מנעד הטעמים העשיר מתנפץ בפה ומשאיר סיומת ארוכה ומלטפת. בסוף, אחרי שהיה לו את הזמן שלו בכוס, גם השוקולד יוצא החוצה. תענוג! יין שיהיה נהדר ליד בשר.

 דמעות (Lacrime) רזרבה 2009 - יין הדגל של היקב. שמו האיטלקי פירושו דמעות. היין נקרא כך משום שבבציר הראשון שלו בשנת 2002 כמות הענבים היתה כה קטנה שכל טיפה של תירוש שנסחט מהם דמתה לדמעה. זהו יין מופלא (45% סנג'ובזה, 45% סירה, 10% קברנה פרנק). היין התיישן 30 חודשים בחביות ועוד שנה בבקבוק. צבעו ארגמני עם נגיעות סגולות, פשוט מהמם. אף של פריחה סגולה עם פרי שחור עמוק. טעמיו מורכבים מאד ומתחלפים בזמן שהוא מתגלגל לו בפה, ככל שנשאר בפה יותר כך מתגלים להם עוד ועוד טעמים כמו פירות אדומים ושחורים, נגיעות של שוקולד והרבה הרבה סגול של סיגליות, מהסירה כמובן. הקברנה פרנק, שלא כהרגלו לא קופץ מיד ורק מוסיף עוד עומק של טעם וצבע. שלא כמו ב"ורד המדבר" הסנג'ובזה תורם פחות חומציות ומקבל אליו את החברים האחרים), היה להם הרבה זמן להתרגל אחד לשני כי הם גרו יחד כבר החל משלב התסיסה, בתסיסה משותפת. זהו יין מורכב מאין כמוהו שילווה נהדר מנות קדירה ובשר. יין חגיגי שהייתי מעדיפה לשתות בחורף דווקא. רק 600 בקבוקים יש מהנוזל המופלא הזה, אז אל תחכו לחורף, קנו כבר עכשיו.

טיפה של דמעות....

חשוב מאד לדעת - את יינות לה טרה פרומסה אפשר לקנות רק ביקב. אז קחו את הזמן, תעשו טיול, תאכלו טוב אוכל קוצ'יני-איטלקי וקחו בקבוקים הביתה.

ויתקין שלי

כשהיינו קטנים ויתקין היה שם נרדף לפנקייק. אנחנו גרנו בירושלים, סבתא בחיפה, כביש 6 לא היה, אז בדרך - איך לא, עוצרים לאכול פנקייק. השנים חלפו, הרבה מכוניות עברו בכביש החוף, הפזנון המיתולוגי שבינתיים הפך לבית הפנקייק עדיין עומד על תילו והפנקייק כבודו במקומו. אבל בשנים האחרונות ויתקין הפך בשבילי שם נרדף ליין. וכשאני נוסעת לשם במיוחד (כן, במיוחד ולא על הדרך) אני נוסעת ליקב ויתקין, לטעום יינות משובחים ולפגוש אנשים נהדרים.

כך גם החודש, מצאתי את עצמי נוסעת לאירוע האביב השנתי של יקב ויתקין, לטעום יינות שתמיד כיף לי לטעום וגם לקנות לפסח - איך לא? דבר אחד ברור לי כשאני נוסעת לבקר ביקב הזה. כמו מסעדה טובה שהמנה שתזמין בה תמיד תהיה אותה המנה, באותה האיכות וברור לך שלא תתאכזב, כך גם יקב ויתקין. אין הפתעות. אין נפילות והיינות תמיד נפלאים בעיני. אני פשוט נהנית לראות איך שנה אחר שנה יינות שהתבססו כבר כסימן היכר של היקב הזה ממשיכים לתת את התמורה לכסף ואת ההנאה בכל לגימה.

אז הנה לכם טעימה ממה שטעמתי ואהבתי:

מסע ישראלי לבן  2012 - הבלנד הלבן בסדרה הבסיסית של היקב. לראשונה נכנס לבלנד הזה רוסאן. זן חדש יחסית בארץ, שעשה עליה מעמק הרון בצרפת. הוא הצטרף לו לוויונייה, גוורצטמינר ופרנץ' קולומבר. בלנד מאוזן. כל זן תורם את חלקו אבל לא משתלט. עדין מאד באף, מורכב ורענן, עשיר בטעמים וארומות של פרי לבן בשל ונגיעה פרחונית. יופי של יין לכוס ראשונה בסדר או לפתוח איתו כל ארוחה עם המנות הראשונות. כשמו כן הוא, ישראלי.

ריזלינג 2011 - 100% ענבי ריזלינג ממורדות הרי יהודה שנבצרו מאוחר, מניבים יין שהוא על התפר בין היבש לחצי יבש. אף מתקתק של פרי לבן. טעמו ייחודי ועדין. יהיה נפלא ככוס יין בפני עצמה. פשוט לשבת, ללגום, להירגע ולהתמסר לטעמים הנפלאים. אוכל ליד הוא ממש לא חובה.

פינו נואר 2010 - ויתקין הוא אחד היקבים היחידים שבאמת הצליח להם פינו בארץ. 100% ענבי פינו נואר יש ביין הזה, גם הם ממורדות הרי יהודה. אני אוהבת פינו דווקא בגלל הקלילות שלו. מאד מאוזן, צבעו עמוק אבל קצת שקוף. טעמיו נעים בין הפירותי למינראלי. 10 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי עשו לו טוב. יופי של יין לשתייה כשרוצים פשוט כוס יין נטו. לא צריך ליווי אבל מנות קלילות יתחברו אליו נפלא. פינו כמו שפינו צריך להיות.

קריניאן 2009 - אחד מהיהלומים בכתר של ויתקין ללא ספק. אסף פז המוכשר, מחייה הקריניאן בארצנו הקטנטונת, מפליא לעשות את היין הזה שנה אחרי שנה. ענבי קריניאן נפלאים שגדלו בכרמים בוגרות באזור הכרמל הולידו יין עשיר בטעמים וארומות עם שכבות של מורכבות. יין עם עומק, צבע סגול-שחור עז ועשיר בטעמים של פרי בשל ותבלינים. היין התיישן 16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. מהיינות האהובים עלי, נקודה.

קברנה פרנק 2009 - ענבי קברנה פרנק מאזור הר מירון שקיבלו חיזוק קל מענבי פטי ורדו. היין הזה התיישן לו 16 חודשים בחבית והתוצאה היא קברנה פרנק שונה. זה הדבר הראשון שאמרתי כשטעמתי אותו והבחורה החביבה שמזגה לי אותו הסכימה איתי לגמרי. אין בו את הפלפליות המתפרצת שכל כך מאפיינת את הזן הזה, כי אם פלפליות עדינה. היין עשיר מאד בטעמים של פרי וצבעו ארגמני-שחור. גופו בינוני והוא אלגנטי להפליא. הסגנון העדין של היין הזה מנגישה אותו לקהל רחב יותר לדעתי, כי מניסיוני לרוב קברנה פרנק הוא יין למתקדמים. לא כולם אוהבים אותו או יודעים להתמודד איתו. במקרה הזה, אני מהמרת שיהיה קונצנזוס.

יין הדגל - שורשים ג'. למה ג'? כי כבר יש לו שני אחים גדולים א' ו-ב'. את יין הדגל הזה הקדישו בויתקין לדור המייסדים של המשפחה ולסיפורם האישי המרתק, אולם את שורשים ג' החליטו להקדיש לזכרו של יורם גלאי זכרונו לברכה, שהיה מאושיות עולם היין בארץ והלך לעולמו לפני כשנה. קריניאן, פטי ורדו, פטיט סירה, פרנץ' קולומבר וקריניאן. בלנד מורכב לכל הדעות ולכן נסתפק ברשימה בלי להיכנס כאן להרכב המדויק. תסיסה משותפת של קריניאן ופרנץ' קולומבר מכניסה פה עניין. היין התיישן שנתיים בחביות וצבעו סגול עמוק מאד עד שחור. זהו יין עשיר מאד ומורכב ועם זאת מאוזן לגמרי. "אם הייתי צריך לבחור צורה שתתאר אותו הייתי בוחר בעיגול" כך אמר לי אסף פז. באף שוקולד מתפרץ ובטעם עושר של פרי שחור ואדום. זהו יין הרמוני לגמרי. אף זן לא משתלט על הבלנד.  גופו מלא מאד והעץ אינו אגרסיבי למרות תקופת ההתיישנות הארוכה בחבית. אני כבר קניתי מתנה להורים לליל הסדר. זה בקבוק חגיגי שיעשה כבוד לארוחות חגיגיות ואירועים מיוחדים.

ואי אפשר בלי אנקדוטה נחמדה לסיום. אברם, אבי המשפחה, מוכשר לא פחות מהילדים. בשעות הפנאי שלו עוסק בנגרות ומצא שימוש לא רע לחביות שסיימו את תפקידן. אברם עושה מהן שולחנות נהדרים שאותם ניתן לרכוש לפי הזמנה בלבד ביקב. תוכלו להתרשם בתמונה שמעל וגם בתמונה כאן למטה בה אברם מציג בגאווה את יצירתו. אני לגמרי מתכננת אחד כזה הביתה...

יקב קונספט. יש דבר כזה?

חנות קונספט, מתחם קונספט, מטבח קונספט.... על כל אלה כבר שמענו. אבל יקב קונספט? יש דבר כזה? מסתבר שיש. במדבר. כבר חצי שנה בערך מפמפמים לי על יקב חדש וצעיר שעושה דברים קצת אחרת. המיתוג הרשים, הסיפורים עניינו. זו היתה רק שאלה של זמן עד שאטעם את מגוון היינות שלהם ואתרשם בעצמי. לא אכחיש, עזר לי שתותח המכירות שלהם חבר ותיק. וכך נקלעתי לערב יינן, בדירה נעימה אי שם בתל אביב.

ערב היינן הועבר לנו בנועם על ידי יינן היקב, יעקב אוריה. איש מיוחד הוא יעקב אוריה. מאבקו של אוריה בממסד הכשרות והרבנות מוכר לכל חובב יין והעובדה כי היותו אדם דתי, חובש כיפה רק מעוררת הערצה לאיש עוד יותר על תעוזתו. ניכר בו ביעקב שהוא יינן עם הרבה ידע. יש לו ראייה מאד מיוחדת והבחירות הלא שגרתיות שלו בזנים וממסכים הותירה בי רושם שמדובר באדם לא שגרתי שלא רוצה להוציא תחת ידיו more of the same. יש כמה זנים שהם שכיחים בתעשיית היין המקומית. רוב היקבים מייצרים אותם ברמות שונות של איכות. לכולם שמור מקום של כבוד, אולם אלה שבוחרים לעשות קצת אחרת הם המרתקים באמת.

יקב מדבר אינו לגמרי חדש. היקב קם על חורבותיו של יקב אסיף, אשר נודע ביינות הלבנים המצוינים שלו (גם אותם כבר יצא לי לטעום בעבר בהדרכת יעקב). אז מה השתנה, אתם שואלים... הקונספט! ביקב מדבר מייצרים יינות מענבים שרובם גדלו במדבר. יינות מדבריים. אזור המדבר, כך מבטיח לנו יעקב בראשית דבריו, מיטיב מאד עם גידול זני ענבים לבנים. אזור רמת הנגב  הגבוה, 800 מ’ מעל לפני הים, הוא הטוב מכולם. השילוב בין האקלים המדברי, הפרשי הטמפרטורות בין היום והלילה, הקיץ והחורף, קרינה מעל והחזר קרינה מהקרקע, מיטיבים עם הענבים, ויוצרים טרואר ייחודי.

יין לבן הוא המומחיות המיוחדת ליקב מדבר, אבל אל תטעו, גם האדומים נהדרים. אחת המשימות של יקב מדבר היא להחזיר ליין הלבן את כבודו שאבד כאן. או כפי שהם אומרים "להוציא את שתייני היין הלבן מהארון". היין הלבן קיבל בישראל מן תדמית של יין לא רציני וכל מי שרוצה להעמיד פני מבין שותה יין אדום. התפיסה הזו כמובן שאין לה כל אחיזה במציאות שכן יינות לבנים כבודם במקומם ובמדינה חמה כמו שלנו אסור שמקומם ייפקד.

ונחזור לטעימה... יינות לבנים מעניינים טעמנו לנו באותו ערב. נציין שיעקב אינו אוהב עץ ביינות הלבנים שלו. איזה מזל. גם אני לא. וכך השרדונה המקסים ונטול החבית, עשיר בטעמים של תפוח ואגס, עם גוף בינוני וסיומת נפלאה. הויונייה עשיר בארומות טרופיות של נקטרינה, מנגו וגם אגס. הטעם הרמוני עם הארומה והסיומת שלו ארוכה, ארוכה...  ואיך אפשר שלא להזכיר את השנין בלאן. זהו זן שאהוב עלי במיוחד. אחד מהזנים האציליים של עמק הלואר שמסתבר כי הנגב עושה לו רק טוב. יעקב עושה ממנו יין נפלא. ארומות של הדרים, תפוח ואפרסק לבן. גם לו סיומת ארוכה. מבטיחים לנו ביקב מדבר כי בתנאי אחסון נאותים היין יתיישן וישתבח עוד 5 שנים.

יין לבן ישראלי מתיישן. מישהו שמע על דבר כזה? אני חייבת לומר שזו לי פעם ראשונה שאני נתקלת בתפיסה כזו לגבי יינות לבנים ישראליים. הרוב המכריע של היינות הלבנים הישראליים הם צעירים, יוצאים לשוק חודשים בודדים לאחר שסיימו תהליך ואוזלים מהמדפים תוך שנה מקסימום (בהנחה שהיין מוצלח, כמובן). כאן מיישנים יין לבן. אתם חייבים להודות שזה קטע. וזה המקום להזכיר את הלבן שאהבתי מכולם בטעימה הזו. סמיון-סוביניון בלאן 2010. זהו בלנד בורדולזי קלאסי. 70% סמיון יש בבלנד הזה, זן בורדולזי אצילי שכמעט ואינו מוכר בארץ. זן אציל שיש לו כושר התיישנות והשתבחות נהדרים. הוא מביא לבלנד הזה את הרכות שלו. הסוביניון בלאן תורם חדות וארומה.  שלא כמו ברוב הבלנדים, שנוצרים לאחר שכל זן תסס לו בנפרד, ביין זה תססו שני הזנים יחד. זהו תהליך שבו יש ליינן הכי פחות שליטה, כך הוסבר לנו, אולם כשזה מצליח, מרוויחים נטו מורכבות של היין בתוצאה הסופית. אני יכולה להעיד שאכן כך. 20% מהבלנד תסס לו בתוך חביות במשך 6 חודשים. חשוב לי לציין שהחבית כמעט ואינה מורגשת אלא כתבלין עדין ברקע... כבר אמרתי לכם שאני לא אוהבת חבית בלבן שלי? במקרה של היין הזה, אהבתי מאד. מבטיחים לנו שיש לו פוטנציאל יישון נפלא, דבר אחד בטוח, אני ודאי לא אזכה לבחון טענה זו, משום שאין סיכוי שאני מחזיקה אצלי במקרר בקבוק כזה במשך 5 שנים ולא נשברת קודם ושותה אותו.

האדומים של מדבר מיוחדים אף הם וראויים לפוסט משלהם. הם עוד יקבלו במה.כאן.

וכך לפני סיום, אספר כאן על היהלום שבטעימה. היין הכתום של מדבר - Orange 44 - הוא ללא ספק יין בסגנון חדש לחלוטין ושונה מכל מה שטעמתי עד היום. מהו יין כתום, אתם שואלים? ובכן, לא, זה לא רוזה (שאותו מפיקים מזנים אדומים), כי אם יין המופק מזנים לבנים שנותרו לתסוס בקליפתם ממש כמו זנים אדומים ובטמפרטורה חמה יחסית. שנין בלאן, שרדונה וויונייה שהתערבבו להם יחד לבלנד מרתק. זהו ללא ספק אחד היינות המורכבים והמעניינים שיצא לי לטעום בזמן האחרון. יעקב מבטיח כי אם נניח לו להתיישן עוד, מורכבותו תתפתח אף יותר. היין התיישן 8 חודשים בחבית וצופים לו יכולת התיישנות של 4 שנים. ליין ארומות של תבלינים, ליים ותפוח. אני הרחתי בו גם קצת חמאה. הטעמים ממש מתחלפים בפה כשהיין מתגלגל בו. פשוט אמנות.

לבן גוריון היה חזון - הפרחת הנגב. סביר להניח שראה בעיני רוחו שדות, מטעים, חממות. יקב קונספט - לא בטוח... אבל אם הזקן צופה ביקב מדבר מלמעלה, אין לי ספק שהוא מחייך.

יין זו לא מילה גסה...

אני אוהבת יין. מאז שאני זוכרת את עצמי יין היה חלק מהתרבות ומהחיים שלי. לא פעם שואלים אותי מתי ואיך נשאבתי לעולם הזה, ובאמת שאני לא יכולה לומר. אני רק יודעת שיש תמונות שמוכיחות שטעימת היין הראשונה שלי (קברנה סוביניון אמיתי ולא יין תירוש) הייתה בערך בגיל שנתיים. לכן שימח אותי מאד כשהוזמנתי לכתוב כאן על יין. סביר להניח שבהמשך אכתוב כאן על עוד מיני נוזלים איכותיים אחרים. דבר אחד משותף לכולם - אלכוהול באחוז זה או אחר.

לא סתם השתמשתי במונח "עולם". מבחינתי יין מייצג עולם ומלואו. יין הוא יצירת אמנות שאמנים רבים שותפים לה. לא רק היינן. אפשר במידה מסויימת לומר שהיינן הוא המנצח על כל התזמורת. מנצח טוב יביא את התזמורת שלו לשיאים. אבל מספיק נגן אחד סורר כדי לקלקל הכל גם למוכשר שבייננים. אני מניחה שזו אחת הסיבות שאני כל כך מרותקת מיצירות המופת שנמזגות מדי פעם לכוסי ומזדמן לי לטעום.

ככל שטועמים יותר יין, כך מתרגלים האף והחיך לזהות בו תכונות, טעמים וניחוחות שונים. לומדים לזהות מאפיינים של זנים שונים ומפתחים חיבה יתרה ליינות מסויימים ופחות לאחרים. כמי שתרבות היין חשובה לה, אני מאמינה בהפצת הבשורה. אני גם מאמינה שצריך לדבר בגובה העיניים כדי לחבר חובבים חדשים לתחום הזה. בסופו של דבר, אם טעים שותים ואם לא, אז לא חשוב מה אומרים המומחים. אני מבטיחה שלא לחזור יותר מדי על מילים כמו עפיצות וטאנינים. אבל יין אי אפשר לתאר כמו גזוז וכן יעשה כאן שימוש בכל מיני מונחים של טעימת יין. רוצים לקרוא לי פלצנית? בבקשה...

יקב אמפורה
לאחרונה הוזמנתי להשתתף בכמה טעימות מעניינות. כולן בפורומים סגורים של אנשים שאוהבים ומוקירים יין טוב. נתחיל עם יקב אמפורה. יקב מקסים השוכן לו בחוות מקורה, במבנה טוסקני מרהיב ומוקף בנוף עוצר נשימה של רכס הכרמל על פריחתו ותפארתו. את היקב הזה אני עוד מכירה מגלגולו הקודם, מבציריו הראשונים. אין ספק שחילופי הבעלים והייננים חוללו שינוי משמעותי ביקב, אבל דבר אחד אומר בוודאות, תמיד כיף לבקר שם. ביקרתי ביקב לפני כשלושה חודשים במסגרת מסיבת רווקות. טעמנו את מגוון היינות וכבר אז היתה לי הרגשה שהקברנה סוביניון מסדרת מקורה 2007 הוא ממש יוצא דופן מבחינתי. אבל השארתי את זה בצריך עיון...

חודשיים אחר כך הוזמנתי לטעימה בביתו של איש יקר, חובב יין אמיתי שגם פועל ככל יכולתו לקידום היין הישראלי והיקבים הקטנים. מפאת כבודו לא אזכיר את שמו, שכן לא ביקשתי רשותו. אמרו לי שאת הטעימה יעביר ד"ר ארקדי פפקיאן בכבודו ובעצמו וכי צפויות הפתעות מעניינות במהלך הטעימה. ואכן הופתעתי. ארקדי הוא ללא ספק איש יוצא דופן. מעבר למומחיותו ופועלו בתחום הוא אדם חם, משעשע עד מאד ואעיז ואומר שהעביר לנו ערב יין באופן יוצא דופן. בין טעימה לטעימה לא חסך מאיתנו סיפורים, קורטוב יידע והרבה בדיחות מצחיקות בהחלט. אמרתי כבר - משעשע.

אבל לא לשם שעשועים התכנסנו שם באותה דירה יפיפיה. היתה לנו מיני טעימת אורך. טעמנו לנו בזה אחר זה את יינות סדרת הדגל מבצירים 2006 ו-2007. קינחנו בקברנה פרנק שרק חברי מועדון יזכו לרכוש לכשייצא וגם טעימה מחלקת אלוהים קטנה אחת - הבלנד המדהים שרקח מישל רולאן האגדי ורק שתי חביות יש ממנו. ניחשתם נכון, היין הזה לא למכירה.

התחלנו את הערב עם ריטון סוביניון בלאן שהוא בדיוק כמו ש-SB צריך להיות. יין צעיר, רענן, חצוף, לימוני ופריך. אין לי ספק שבקיץ החם שלנו כוס צוננת של היין הזה תתקבל בברכה על כל מרפסת בארוחת צהריים קלילה. גם אם אין לכם מרפסת ההנאה מובטחת. רק פרט אחד מעיב קצת והוא המחיר. אני מכירה עוד שניים שלושה יינות כאלה שיעלו לכם הרבה פחות. לא תמיד צריך לכאוב בכיס כשהחיך נהנה.

האדומים באו בזה אחר זה, כאמור, כל אחד מהם משתי שנות בציר. כולם יושנו 3 שנים בחביות ועוד הרבה זמן בבקבוק. זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי יין ישראלי בן 5 שכולם היו תמימי דעים לגביו שהוא עדיין "צעיר" וצריך זמן. מעניין.
לא אעבור כאן יין אחר יין, רק אציין את הבלנד המרתק של מרלו וברברה, החוויה החד פעמית של טעימת הבלנד של מישל רולאן (שנטעם מהחבית כי טרם בוקבק) ואת הקברנה פרנק המצוין שגם הוא עדיין בחבית אבל כולנו היינו מוכנים לשתות אותו כאן ועכשיו.

היין שללא ספק כבש אותי (פעם שניה תוך חודשיים, להזכירכם, טעמתי אותו ביקב חודשיים קודם) היה הקברנה סוביניון 2007 מסדרת מקורה. יין שלמרות עוצמתו, הגוף המלא שלו ועזות הטעמים ששופעים ממנו של פרי מחד וקפה ושוקולד מאידך, אני יכולה לשתות ממנו כוס אחר כוס בלי שום ליווי. הוא יהיה מצוין ליד סטייק טוב, שלא תטעו. אבל מבחינתי
שותה אותו ככה, סולו. חווית שתיה מושלמת.

שבוע אחר כך ביקרתי שוב ביקב. עם חבר טוב. הוא שמע והיה חייב לטעום. אפשר לומר הרבה דברים על יקב אמפורה של אז ושל עכשיו. דבר אחד לא משתנה. תמיד כיף לבוא לשם. תמיד מסבירים פנים. האווירה נהדרת והאופציה לשבת שם על הבר, על סדרת טעימות יין עם מבחר גבינות משובח, מנצחת כל בית קפה תל אביבי בשבת מבחינתי. סעו לשלום. המפתחות בפנים...

אתר יקב אמפורה