27 אוקטובר 2013

המכונה של הגרוב

יעל רון מבקרת במלגו מלבר

לו זנבות השרימפס שנותרו בצלחת השאריות בשיאה של הארוחה היו ז'טונים, הייתי יושבת ברגעים אלו על ספת העור-ברדלס שלי, מעשנת מקטרת אופיום ומלטפת את דב הגריזלי שלי  (חיית מחמד ממותגת גבוה לכל הדעות).
אבל זנבות השרימפס היו רק זנבות של שרימפס, ואנחנו היינו חובבות ערק ואוהדות דגים ששמו עיניהן בכוס קצת יותר מדי פעמים ולכן גם נתנו ביצועים מרשימים בהכחדת אוקיינוס שלם של דגים שאייל שני היה מכנה בפשטות "חיות ים שנידוגו בשעת לילה מאוחרת ממעמקי ים גועש". יאק
הפיסט הגדול הזה התרחש על הבר החיצוני של בר פירות הים, הדגים והאלכוהול "מלגו ומלבר", והשותפה החברתית היתה אם טרייה שביקשה לחזור ולחוש את מה ש"מרגישים הצעירים בימינו". לצורך כך היא לקחה ערב חופש מהעולל, לבשה את מיטב המחלצות שבגד פוסט הריוני יכול להוות והתמקמה בעיניים בורקות על הבר הרחב הנוח במרפסת הנעימה שפונה לרוטשילד ומשקיפה על על כל מה שעובר על השדרה ומתנקז לכיכר הבימה. "רגשי אותי", היא מלמלה וסקרה לאורך ולרוחב את העו"ש האנושי שחלף מולנו. הרעיון: אכלו ושתו כי מחר, מי יודע, אולי גם אתם תפוטרו או תגלו דרדק זב חוטם שמאיים לחרב את שגרת יומכם. אז באמת אכלנו ושתינו כאילו אין מחר בעולם המדומיין שלנו, רק ללילה אחד.

פצחנו בפוקצ'ה מוצלחת ומשומנת "ביי דה בוק" עם שני מטבלים טעימים: צ'ימיצ'ורי מדוייק וממרח פלפלים אדום ועוקץ חך. אחריה הגיעה מנה ציורית להפליא של סשימי מאינטיאס עם פילה תפוז, צנונית פריכה, פלפל חריף, טפנד זיתים וחיפוי עדין של ויניגרט מירין. הרוטב המתקתק הפיח חיים בדג עדין הטעם, ופלחי התפוז המפולט שהתפוצצו בפה לכדי מיץ הדר חמצמץ, החמיאו מאוד לאסופת הטעמים. עוד צ'ייסר ערק ועוברות למנה הבאה שהביאה כמות יפה של נחת ללועסות: שרימפס וקלמארי על קרם מעושן משעועית וחציל שרוף. פירות הים טוגנו על הפלנצ'ה עד דרגה אופטימלית והוגשו, פריכים מבחוץ ונגיסים מבפנים, לצד במיה מטוגנת, בצל סגול וקרם פרש אוורירי. השילוב בין הבמיה הפריכה לקרם פרש העדין, יחד עם טעם החציל החרוך והכיף הנגיס של הקלמארי הטרי, עשה פלאים גדולים בפה

                                           סשימי ציורי. תודו
צ'ייסר והסבר שנכתב על מפית כדי לתת לקוראים אינפורמציה ולא רק להעביר טעמים: זה המקום לציין שהחלוקה התפריטית במלגו ומלבר חורגת מקטלוג לראשונות ועיקריות, עבור חפצים לחלוק או לטעום מגוון רחב יותר של דגה, מחולקות רוב המנות ל"קטן/גדול".
אנחנו, בהשפעת אווירת החופש והעיר החיה, וגם בחיזוק אחוזי האלכוהול האניסיים, הלכנו על אופציות ה"גדול", וטעמנו עוד שתי מנות מצויינות. פילה לברק על לימון כבוש, תפוחי אדמה, כרישה, תרד ולבנה.עם דג טרי קשה מאוד ליפול. אם יודעים איך להתייחס אליו, הוא כמעט תמיד יהיה טעים, אך כדי להפוך אותו ליצירה של ממש, צריך לדעת למה ולמי לחבר אותו. במלגו ומלבר מצאו את השידך האידאלי: לבנה שמנמנה וחמצמצה ולימון כבוש שנתן זץ של פיקנטיות עוקצנית לחמוץ הקלאסי. לבד מתפוחי האדמה שלא טופלו כהלכה ונותרו מעט קשים מדי, הכל במנה הזאת עבד יופי וזכה למחמאות. שני צ'ייסרים נוספים, מנה מוצלחת של קלמארי סגול עם בצלצלי פנינה בסומק, נענע ופטרוזיליה על הררון של צזיקי סמיך ומתובל, ועברנו לאגף המתוק
.
דווקא הוא, שהיה מושא הפנטזיות שלנו אחרי מפגן המוצלחות שאפיין את הארוחה, לא הלם את מה שהיה לנו בציפיות. מוס שוקולד עם עוגיות שוקולד צ'יפס היה מתוק מדי וצורמני בפה וגם קרם גבינת מסקרפונה עם עוגיות לוטוס וקוביות מנגו, לא עשה את העבודה וסבל מטעמים לא מאוזנים: חמיצות יתר מול מתיקות מוגזמת ומרקם כבד ומשתלט.
המחירים מעט גבוהים ביחס לגודל המנה ולעובדה שאף אחת מהמנות המתפקדות על תקן עיקריות, לא מגיעה עם תוספת, אך החוויה הכללית המורכבת מאווירה נעימה, גרוב עירוני נעים, חומרי גלם משובחים שנידוגו בשעת לילה מאוחרת ממעמקי ים גועש ומנות יצירתיות וטעימות במיוחד, מקלה מעט על התחושה המגרדת בכיס. בתום לילה שכלל לא מעט אידרות, זנבותו ונקישות "לחיים" שלא היו מביישות פיראט שיכור נטול חן , קשה היה לנו להיפרד מהמרפסת הבריזתית ומהנוף שמזכיר לכל מי שחי בתל אביב מספיק זמן בשביל לשכוח להעריך, שרוטשילד היא באמת באמת אחלה שדרה.